"כעסת עלי כשבאת לפה בשבוע שעבר", נ. אומרת לי. והיא צודקת, אכן כעסתי עליה על ההתעקשות שלה שאמשיך להגיע פעמיים בשבוע. "ודרך הכעס שלך התעוררו עוד דברים רבים", היא מבחינה.
"נכון", עניתי לה, "רציתי להכאיב לך. לגרום לך לבכות. אחר כך הרגשתי אשמה", שחזרתי את ארועי הפגישה הקודמת.
"אני יודע לזהות את היצר", אני מתחיל, כמו מנסה לשנות נושא. "ואני מנסה ללמד את עצמי לא לנהל איתו שיח. יש שני סוגים של שיח שאני יכול לנהל איתו. הראשון הוא על הצד החיובי, אני עושה לעצמי רציונליזציות דרכן הוא משכנע אותי לתת לו מענה. הוא רוצה לפרגן לי, לתת לי פרס על התנהגות טובה. מספר לי שמגיע לי."
"והשני הוא על הצד השלילי. מתוך התהומות אליהן אני נופל. הואקום הזה שאני מכיר יותר מדי טוב, והתחושות הבלתי נסבלות שהוא מייצר. והוא אומר לי הנה, בבקשה, אני התרופה שלך. וזה נכון. הוא באמת תרופה." אני לוקח נשימה ארוכה ומסדר רגע את מחשבותיי.
"עבור היצר, זה כמובן לא משנה. היצר הוא שטן והשיח איתו, הן החיובי והן השלילי, הוא מזון עבורו. זה אותו מזון. כל עוד השטן מקבל את מבוקשו, הוא מתרצה."
"זכור לך שהרגשת את הנוכחות שלו וקיימת איתו שיח גם בילדות?" נ. שואלת.
"כן, עוד מהילדות המוקדמת", אני נאנח, ומספר לה על אי אילו מצבי קיצון בהם היצר הופיע וניהלתי איתו שיח כזה או שיח אחר.
"ולמה לדעתך זה ככה?" היא ממשיכה להקשות.
"אני לא יודע, אבל באינטואיציה שלי זה כנראה שילוב של שני דברים. מצד אחד הגנטיקה שלי; נטיה מולדת. נטיה לאלימות? להרס, כזה שאני לרוב מכוון כלפי פנים. ומצד שני הסביבה בה ביליתי את שנות ילדותי ואת שנות נעוריי לאחר מכן. הבית, הבתים למעשה, בהם גדלתי ובהם למדתי שהמרחב הזה שנקרא "הבית" הוא מרחב שאינו בטוח. וכתוצאה מהנוכחות שלי בכזה מרחב, התפתח היצר שהגרעין שלו תמיד היה שם. אבל איך בדיוק זה קרה או למה, אינני יודע."
דמעות כבדות נקוו בעיני והתבוננתי בה מתבוננת בי בחמלה ובדאגה. והנה שוב מופיע היצר, הפעם מולה, בגלל הצורה שהיא מסתכלת עלי. ערבוביה של תחושות של אהבה, כעס, אשמה, רצון עז בהשפלה. השפלה שלה. הוא אף פעם לא קול אחד, היצר הזה. הוא תמיד מקהלה.
"מודל החשיבה שפיתחת כרוך בשליטה. בשכר ובעונש. על העקרונות הללו גדלת." נ. מאבחנת. "אפשר שזו היתה הדרך שלך להשיג שליטה, אוטונומיה, במקום שבו היא היתה כל כך חסרה. וזו הפריזמה דרכה אתה חווה את העולם. כשאדם מתעורר בבוקר וקשה לו לצאת מהמיטה, הוא יכול להגיד לעצמו בדיוק את זה. היה לי קשה לקום מהמיטה. ולהמשיך הלאה בחייו. לא כך זה אצלך. כל ארוע שקורה מערבב בתוכו כעס, אשמה, שמהולים במיניות, כל החבילה. אבל יש בך גרעין; יכולת. לחוות את הדבר כפי שהוא, בפשטות, בלי המורכבויות שמתלוות אליו. אני יודעת שאתה לא חושב שיש בזה צורך, אבל לדעתי כדאי שתמשיך להגיע פעמיים בשבוע."
"אני הולך", אמרתי לה במענה על תשובתה. "אבל יש לנו עוד כמה דקות", היא ניסתה לשכנע. "נתראה בשבוע הבא", אני אומר כשאני קם ויוצא מהחדר. אבל לפחות את הדרך בחזרה הביתה, עשיתי הפעם בהתקדמות איטית ובטוחה.