כשעשיתי בזמנו את ה AMA שאלו אותי אילו סגנונות מוזיקה אני אוהב וציינתי כמה, שלא שונים משמעותית מהמוזיקה האהובה על רוב ילידי דור ה-Y, עד כדי כמה חריגות פה ושם.
אבל יש שירים ספציפיים שאני מחשיב אותם כ"שירים בדסמיים" כי יש להם את הכוח לעורר את סט היצרים הספציפי שלי. אחד מהשירים האלה הוא השיר האל-מותי של פרודיג'י, Breathe.
הליריקה שלו מאוד פשוטה, בסיסית, והייתי אומר שאף דלה. אבל המוזיקה שמלווה את המלים, הבילד אפים ובעיקר הקליפ שהלהקה עשתה, דוחפים את הצופה והמאזין לחוויה שלחלוטין תוציא אותו מאזור הנוחות שלו.
אילו הייתי מתרגם את הספייס אליו אני יכול להגיע למוזיקה, הוא בוודאי היה המוזיקה הזו.
Breathe the pressure
Come play with me, I'll test ya,
Psychosomatic, addict, insane
היא נלחצת - אני רגוע. היא נחנקת - אני בשליטה. היא בחרה להשתתף במשחק שלי - אני קובע את החוקים. והם כמעט לעולם אינם הוגנים.
פרוקי רגליים שאני אוהב מופיעים מפוזרים על גבי הסצנות שנראו כמעט כאילו העורך שלהן חיבר אותן באופן אקראי זו לזו. המוח האנושי מחווט להרגיש פחד לנוכח מראות כאלה - אותו הפחד ממנו אני ניזון.
(Come play my game)
Inhale, inhale, you're the victim
(Come play my game)
Exhale, exhale, exhale
בואי לשחק את המשחק שלי, אני לוחש לה בלי מלים. את הקורבן שלי, הכלום שלי, הצינור שלי. וכל מה שנשאר לך לעשות, כל מה שאת יכולה לעשות בנוכחותי, זה לנשום. תשאפי, תשאפי קורבן שלי, תנשפי, תנשפי, תנשפי.
תנין מופיע על המיטה. טורף אייפקס במקום שאינו מתאים לו כלל - במיטה שלך. כך גם ברגעים בהם אני מצליח להתחבר למוח הזוחלי שלי שמביא לידי ביטוי את הצרכים הבסיסיים והחייתיים ביותר. על אף היותנו בני אדם בעלי קורטקס מפותח, הם אינם זרים לנו.
כשאני הופך לתנין שבמיטה שלך אז נכנסת לפעולה גם המערכת הלימבית שלך: את הקורבן. את הנטרפת. את הכלואה, בה ננעצות שיניים שהושחזו על ידי כל הקורבנות שנפלו תחתיהן לפנייך.
אין אפשרויות. אין בחירה. אין קיום. את רק נושמת. ונושמת. ונושמת. עד שאת לא. המבוי הסתום שלך הוא החופש שלי. הכאב שלך, השקט שלי. הפחד שלך, הריגוש שלי. וככל שהתחתית אליה הבאתי אותך נמוכה יותר, כך בהתאמה אני עולה יותר גבוה.
כדי להבין טוב יותר על מה אני מדבר, אני מזמין אותך לצפות בקליפ המקורי. פול ווליום מומלץ: