יותר מכל עונות השנה, האהובה עלי תמיד היתה החורף. אולי בגלל שהסערות שבחוץ היו לי לתמונת מראה לסערות האישיות שלי המתחוללות בפנים. מערבולות וסופות ציקלון שמביאות גלים גבוהים והופכות להוריקנים שחולשים על פני האדמה ומביאים איתם הרס רב. אולי אלה הברקים והרעמים שמרעידים את העולם שסביבי ומאירים אותו בתוך כך שאני מבין שיש כוחות בתוכי שהם פשוט חזקים ממני.
אבל יש גם התרוממות רוח כלשהי, כשאני לבד, בגשם, ללא מטריה. אני עוצם את העיניים כשאני עומד מול ים חשוך וגועש או באמצע יער, נותן לקור לצרוב אותי ומאפשר לשרירים שלי ולשפתיים שלי לרעוד.
אני רוכב אל תוך הלילה על האופנוע בשיא החורף והברד שיורד מכה במשקף של הקסדה שלי, חודר מתחת למעיל ונמס אל מול חום הגוף שלי, פוגע באזורים הקטנים שנשארו חשופים: ברווח שבין הג'ינס לנעל, בפער הקטן שבין הכפפה למעיל, בעורף, בצוואר. תפגע בי, ברד. תפגע בי במאה עשרים קמ"ש, תפגע במאה חמישים, תפגע בי במאתיים. תפגע במאתיים שלושים על כביש שש, אני הלוא גם ככה לבד פה כי תמיד הייתי לבד פה.
אני רוכב ככה אל תוך הסערה בגשם. הצמיגים שלי עשויים אש, הדלק שלי - תשוקה טהורה. השמן שמשמן את המכונה שלי הוא דמה האדום של החיה.
סוף סוף אני בחיים, אני אומר לעצמי. כמה נהדר להיות בחיים! והנה עין הסערה מתקרבת, הנה הנקודה בחלל, הנה הספייס, הנה השקט שלי כשהכל מסביב כבר התפרק, פאקינג שקט סוף כל סוף. שקט, אני רק רוצה קצת שקט.
ובתוך השקט הרגעי הזה, למשך שלוש דקות ושלושים ושש שניות, ככה אני מרגיש:
תאזין בפול ווליום ותקרא שוב.