במשך רוב השעות של היום, אני מרגיש חצוי. אני מרגיש שאני מחזיק בתוכי שתי זהויות.
זהות אחת היא זו של האב לשתי בנותיו הקטנות שאוהבות אותו וקשורות אליו מאוד, החבר הטוב, הקרייריסט, בן הזוג. השולט אפילו.
זהות שניה היא זאת של התהום, החיה. המרושעת, המכורה, המכאיבה, העשויה סבל וסבל הוא הדבר שיודעת להעניק. הרחוקה, המנותקת. חיה שאינה אנוש. הרוע בהתגלמותו בצורה הטהורה ביותר שלו. רוע עתיק שהתקיים שם עוד מיום שאני זוכר את עצמי. ולא ביליתי עוד יום אחד מאז בלעדיו.
לעתים אני מרגיש שהחיה באמת מאולפת. כתבתי על כך. אני מרגיש שהגעתי למקום בחיים שלי בו הכוחות שיש בתוכי מוכלים במיכלים הנכונים, מבלי שאף אחד מהם סובל מהרעבה. אני מרגיש, סוף כל סוף, בשליטה.
אבל יש ימים, כמו בימים שחלפו מאז הסיוט שהיה לי, שתחושת השליטה שלי היא לא אלא פיקציה. רציונליזציה מפוארת שבניתי לעצמי כדי למסך על העובדה שאינני בשליטה על דבר. עובדה שאני דוחה אותה, כי אני לא מסוגל לעבד אותה ולהכיל אותה, ומפחד פחד מוות מהמשמעות וההשלכות שלה לגבי.
יש ימים בהם אני מבין: אני מתחזה. אני מתחזה, ולא יחלוף זמן רב עד שהסביבה שלי תגלה את זה. הקרובים שלי. האהובים המעטים שלי. הסביבה תגלה ותוקיע אותי על מה שאני, ובצדק.
אני מרגיש שאני לא יכול. אני לא יכול יותר להיות מצד אחד האבא שמכסה בלילה את הבנות, נותן להן נשיקה על המצח ואומר "אני אוהב אותך" וכמה שעות לאחר מכן להפוך לסדיסט. לחיה. למכור. לחושך. לרוע הטהור שמתקיים בתוכי. לא יכול להחזיק את הקונטרסט הזה. זה קשה מדי.
נ. אמרה לי שיש לי בחירה. שהיא מנסה ללמד אותי על בחירה. על ארגז הכלים שיש בו שפע של כלים לבחור מהם איך להתמודד עם הרוע שבתוכי. אבל מה אם נ. טעתה? זה מפחיד אותי לחשוב על זה. מפחיד אותי לחשוב על האפשרות שהחיה תנצח. כי אם היא תנצח, זה אומר שאני הפסדתי. ואם אני הפסדתי אני אגרום גם לה להפסיד, בדרך היחידה האפשרית. ואולי זו תהיה הבחירה האולטמטיבית שלי.