חוזר הביתה עם א. הקטנה אחרי שהקפצנו את ר. הגדולה לנקודת מפגש לטיול שאליו היא יוצאת עם כיתתה. נוסעים ברכב ושותקים. היא יושבת ליידי.
אני מרגיש מנותק כשא. פתאום מספרת לי: "אבא, הצלתי עש בבית ספר ואז הוא מת." חושיי מתחדדים בין רגע ופחד גדול מבעבע בתוכי כשאני נזכר ברפרף. הייתי ממש בגיל שלה כשזה קרה, אם לא קטן ממנה בשנה.
"ספרי לי על העש, מתוקה שלי." אני מבקש מא. בטון רך שלא מאפיין אותי בדרך כלל בשעות כאלה של הבוקר.
והיא מספרת לי על סקוץ', העש שניסתה להציל. סקוץ'. זה השם שהדביקה לו. היא נתנה לו מים ושמה אותו על עציץ בחצר. היא לקחה חתיכה מהתותים שהכנתי לה לבית הספר וחזרה אליו לתת לו. אז גילתה שסקוץ' כבר מת וכאב גדול שטף אותה. ואף לא היה לה אכפת שחברתה לכיתה צחקה עליה כי היא בכתה בגלל עש.
"ומה עשית איתו אחרי שהוא מת?" שאלתי את א. בזהירות. "כלום", היא מתוודה. "אבל חזרתי לעציץ אחר כך כדי לבדוק אם הוא עדיין שם", היא מוסיפה. "וביום שלאחר מכן בדקת שוב, או שכבר שכחת מזה?" המשכתי לתחקר אותה בעדינות. "לא, כבר שכחתי מזה", היא הודתה בפני וצחקה.
אבן גדולה ירדה מעל ליבי. "היא בסדר", אמרתי לעצמי. אני רואה את א. אני יכול להסתכל אל תוך הנפש שלה. רבות אני עושה את זה. מחפש סימנים. בודק. שואל. מוודא ששום דבר מהחושך שאני קיבלתי לא עבר אליה.
והנה נדמה כי החומר ממנו א. עשויה, לפחות לעת עתה, נמצא כתקין. כבריא. כמואר. אולי זוהי הכפרה שלי בעולם הזה. התיקון. שהבאתי את א. ור. ועשיתי כמיטב יכולתי שלא להעביר אליהן את החיה. ואף אם משהו ממנה עבר, לייצר עבורן סביבה נכונה שלא תטפח את החיה שבתוכן על מנת שתישאר קטנה ואולי בסופו של דבר אף תיכחד מעצמה.
שהרי מניסיון אישי ידוע לי שמרגע שהגיעה החיה לגודל מסוים, עוד לא יהיה ניתן להכחיד אותה ואז היא תישאר לנצח, כאורחת בלתי רצויה בנפש של המארח אותה.
חייכתי אל א. וליטפתי אותה בעדינות על לחייה. "תתעלמי מהבנות בכיתה, אהובה שלי", אמרתי לה. "את עשית דבר גדול. את חזקה. את מלאה באהבה. אבא גאה בך מאוד."