הגוף

החופש אוטוטו נגמר, אין לה גשר והיא מבואסת קצת, ממש לא בא לה לחזור לחבורת השוביניסטים שמתעללים בה.
היא חושבת שזה אבסורד שלראשונה בחייה היא לא מסתדרת עם גברים, כי היא אשה של בנים, החברים הכי טובים שלה תמיד היו גברים, הבנות תמיד בגדו בה.
יכול להיות שיש שם נשים שיכלו להיות חברות אמיתיות אבל היא כבר כל כך מצולקת שהיא לא סומכת עליהן.
זה אבסורד כי את הנזקים הכי גדולים בחייה עשו לה גברים אבל הנזקים של נשים הם כמו פולסים קטנים כאלה שבאים בשקט בשקט לאורך השנים וחורצים עמקים שלא ניתן לגשר עליהם.
כרגע האשה היחידה שהיא מתקשרת איתה ממש זו אמא שלה שלקחה את הדיכאון ברצינות, כנראה מרגשות אשם על כך שהיא הילדה היחידה שמעולם לא ביקשה עזרה וחשבו שהיא יכולה להסתדר עד שהסתבר שלא.

הן ישבו בחג בגינה והשתזפו והיא קיטרה שאמא לא הורישה לנו את הרגליים היפות שלה ורק את המחלות היא הורישה לנו.
אמא אמרה שהיא זכתה להיות דומה לאבא שלה, הגבר הכי יפה בעולם, שמזל שהיא לא דומה לה אלא לו. חוץ מזה שאת הצבע היא זו שהורישה לה ולכן אחרי שתי דקות בשמש היא כושית.
השמש באמת עושה לנו כל כך טוב.
אמא אמרה שעם הגנטיקה שלהן הן חייבות ללמוד לטפל בגוף שלהן יותר טוב ולהשקיע בו.
היא לא סיפרה לה שעכשיו אני בכלל הבוס ושאני קובע.

היא מרגישה יותר טוב, חזרה לפרוייקט ההוא שמעולם לא גמרה.
אני מרגיש שמשהו טוב עומד לקרות, היא לא מעיזה להודות שהיא גם מרגישה ככה, אבל היא שמה היום אודם אדום אדום ולבשה גופיה לבנה שמבליטה את השיזוף החדש,
זה ללא ספק סימן שהיא גם מתחילה להרגיש את זה.