הגוף

היא נפלה לסוג של מלכודת מוכרת השבוע ושנינו מרגישים כאילו מישהו פירק אותנו באגרופים אבל אני משתדל לא להציק לה,
יודע שאוטוטו הכל יסתדר ושכרגע היא צריכה לשים אותי בצד ושהיא תחזור אליי ברגע שכל הבלגן ירגע.

היא מזכירה לעצמה שוב ושוב שיש לה המון מזל וחברים נפלאים שמפצים על הרבה כאב.
וגם הלילה בחצות כשהיא החליפה את המספר במונה והגיע לגיל שתמיד הפחיד אותה הם לא הניחו לה ומתכננים לה חגיגות גם למחר.

אני לא מרגיש זקן כמותה,
אני לא מרגיש שמשהו לא בסדר.
כרגיל אני קצת מתנפח מהמתח שלה אבל זה זמני.

עוד צ'ייסר ועוד צ'ייסר ואפילו אני לא נתתי לה ליפול הלילה והייתי חזק וכמויות האלכוהול לא השפיעו עליי כמו תמיד.
אני והחברים הזכרנו לה שהיא מצאה את דירת חלומותיה, שהפרוייקט הגדול שלה נמצא ממש שניות לפני המהפך העולמי, שהיא נוסעת לחו"ל ממש בקרוב, שיהיה לה המון אור בחיים ממש ממש ממש בקרוב.

ובעבודה, היה שעמום רצח היום והם שקעו בשיחות נפש ומישהו אמר לה שככל שהוא מסתכל על זה, הכל בסדר ורק חסר לה אהבה.

רק אהבה, וזה כל כך הרבה, זה הכל בעצם.

היא סיפרה לו על בדס"מ, זה נראה לה כל כך רחוק, כמו חיים של מישהי אחרת.
אבל כמו חנה'לה בשמלת השבת,
היא לא מתחרטת על כלום.

רק שתבוא כבר האהבה.