הגוף

פתאום הכל התפרק לנו, פתאום היא הרגישה כמו פאזל שמוחזק בדבק מאד גרוע והבכי יצא.
כמו תחושה כזו כשמחליקים ברחוב ומרגישים שכולם מסתכלים, היא הרגישה שכולם רואים כמה היא שבירה, שהיא רואה.

הבוס מרגיש שהיא בורחת לו, אולי כמות הכאב שיוצאת ממנה עולה על גדותיה.
אחרי שיחה עם אחותה היא הבינה שהאיש הזה מחזיר אותה כמה שנים אחורה ואסור לה להיות יותר לידו.
הוא ניסה להצחיק אותה, להתקרב בכך שהוא סיפר על עצמו,
הוא כל כך נכה רגשית שלא עלה על דעתו שכדי להתקרב למישהו צריך להביע התעניינות ולא להמשיך לדבר על עצמך.
היא כבר לא שונאת אותו, מרחמת עליו,
אם אדם מתייחס לאחרים סביבו כמו אל זבל כנראה שזה מה שהוא מרגיש כלפי עצמו.
הוא לא מרשה לעצמו להעלב ממנה והיא כבר לא דופקת חשבון, אומרת לו שהיא שונאת אותו ושהוא חרא, והוא מחזיר אותה הביתה כי בעיניו לתת טרמפ זה ה-לארג'יות בה' הידיעה.

החיפוש אחר זיון פתטי בעיניה והיא שונאת את עצמה, החליטה לעזוב את זה, כנראה לא הזמן.
בלילה היא החליטה לעשות צעד שלא קשור לחיפוש אחר אושר זמני, היא פנתה לאיבר שנקטע ממנה בכזאת פתאומיות, לוקחת בחשבון את העובדה שהיא לא תענה.
הוא שמח לשמוע ממנה, היתה להם שיחה טובה ומרגשת שהסתיימה בהפרחת נשיקות.
היא סיפרה לו על מה שאמרה האסטרולוגית והוא אמר שהיא צדקה, שהוא תמיד יאהב, שקשה לו בלעדיה אבל שזה הגיע למצב שהיא הפכה לאדם אחר והוא לא מצא אותה יותר ולא יכול היה לסבול את האדם החדש.
היא אמרה לו שאם הוא אי פעם יחזור הוא צריך לקבל את זה שהיא לעולם לא תהיה אותו אדם, מה שקרה מחק אותה והיא לא תוכל לחזור, רק להיות מישהי אחרת.
היא שמחה לשמוע שהיה לו בן זוג במשך כמה חודשים ושאולי זה לא נגמר סופית, שסוף סוף הוא לא בורח ממחוייבות כל כך מהר.
והיא נרדמה עם חיוך.

והיום הגיע תורי, שיטפלו בי.
היא אמרה לשיאצו-גאי שכדאי שיטפל בזרועות שלה לפני שהיא תולשת אותן מרוב כאבים, לא עלה על דעתה מה עומד לקרות, הרי זה סך הכל סוג של מסז', שבו מפנקים אותי והיא נחה.
אבל כשאני הרפתי ונמסתי לאיטי, יצאו גם הדמעות שהפכו לבכי יותר ויותר גדול, לא היתה לה שום שליטה על זה.
והאימאג' המחריד הזה, שצץ ולא עזב אותה, תמונות שהיא לא ראתה כבר שלושים שנה, מספר ילדים, צילומים בשחור לבן, של בובה שבורה עם עין צולעת ומעט מאד חלקים שלמים.
והיא הבינה שהיא רואה את עצמה, שהיא לא תיקנה כלום, שהיא עדיין שבורה ומצד שני גם לא יודעת לקבל או לחיות בשלום עם הבובה המרוסקת הזו.
היא סיפרה לו את הכל והוא אמר לה שלא חייבים ללמוד לחיות איתה, שאפשר לתקן,
וזו פעם ראשונה שמישהו הציע לה את האופציה הזו.

המשכנו לבכות כל היום אבל בהצצה קצרה במראה פתאום היא נראתה לעצמה קצת פחות שבורה, קצת יותר אמיתית, קצת פחות פתטית, קצת יותר יפה.