מס הכנסה

ובהמשך לשיחה שלנו מאמש-קטע קטן מספר מתח דווקא שיש בו הידהוד לטולסטוי,ולפרויד ,ולצ'כוב.
"האושר אין בו כל מסתורין.
כל האנשים האומללים דומים זה לזה.פציעה שספגו לפני זמן רב,משאלה שלא התגשמה,פגיעה בכבודם,זיק אהבה שניצת אך כובה בבוז או גרוע מכך באדישות-אחד מאלה דבק בהם או הם בו,וכך הם חיים כל יום אפופים ביגונות אתמוליהם.ואילו האדם המאושר אינו מביט לאחור.הוא אינו מביט לפנים.הוא חי בהווה.
אבל הנה הבעיה.דבר אחד לעולם לא יצליח ההווה לספק:משמעות.
דרכיהם של האושר והמשמעות נפרדות הן.כדי למצוא לעצמו אושר אין לו לאדם אלא לחיות את הרגע,לחיות למען הרגע.אך אם במשמעות הוא חפץ,בפשר לחלומותיו,לסודותיו,לחייו,עליו לחזור ולשקוע בעברו,אפל ככל שיהיה,ולחיות למען העתיד,אי ודאי ככל שיהיה.כך הטבע מטלטל לנד עינינו אושר ומשמעות ודוחק בנו לבחור ביניהם.
"פשר הרצח"

לא פשוט לשחק את המשחק הזה של הסדו מזוכיזם("אין לי זמן לכתוב מכתב קצר אז אכתוב מכתב ארוך")איך שלא תסתובב מכל זוית שתנסה לשחק אותו בסופו של דבר יש כדור אחד וקוראים לו כאב
(אה - באיזה קלות כולנו מוכנים להחליף הכאב הנפשי הנורא,ההשפלה הבושה,ההערכה העצמית,הדכאון בסתם עינוי פיזי-את זוכרת איך בתור ילד-מחלות היו מגיעות כמין איזו חופשה -הקלה מתחושת המועקה שכמו שמיים נמוכים מידי לחצה תמיד.באיזה רווחה הייתי מתמסר לחום ,לכאבי הגרון,לטישטוש .-את זוכרת?)(אני נזכר בזאן זאנה-ההומו סקסואל,הנרדף זה שיהיה בסכנה גדולה מכולם,מתמוגג מכניסתם של הנאצים לפריס).
הנה אני בורח שוב לציטוט מהכתובים"שאם נענשת הגיע לך.ובכלל שכל מה שאתה הוא בדיוק העונש על עצמך,לא יותר ולא פחות."
(ואני לא אחזור על הקלישאות הידועות וגם הנכונות-על כך שהפוזיציה של השולט לא מרחיקה אותך מהכאב-כי בסופו של דבר הדרמה היא דרמה פנימית ואי אפשר לברוח ממנה).כן וכמובן שאני מתגעגע לאלכוהול לתחושה שאתה מצלמה גבוהה מעל למגרש שכל זה לא נוגע לך,אבל נידמה לי שמאוחר מידי לזה(הרי כמו שאמרת בעיניין אחר-ברגע ששיש לך ילדים אפילו התאבדות לא באה בחשבון.

חלונות זה הג'אנר שלי,אני אוהב ושונא חלונות עד אימה .
עכשיו אני יושב ליד החלון שלי,כבר כמה שנים שהוא החלון שלי,קניתי אותו כשבניתי את הבית אצל חביבי ברחוב יעקב.שמוכר דלתות וחלונות ישנים אותם הוא מפרק מהבתים הישנים של רחובות ,רגע לפני שהורסים אותם כדי לבנות בנינים.
זה חלון עץ ישן מחולק למלבנים שהבת הגדולה שלי הדביקה עליו משטח זכוכית גדול שעליו היא ציירה בצבעי זכוכית אוניה ,והבת הקטנה הדביקה אולי כתשובה ויטרג' פלסטיק של יסמין ואלדין מרחפים על גבי שטיח מעופף.
דרך צל עצי התפוזים שמכתרים את הבית שנע ונד עכשיו יחד איתם,בתחושת הפלגה- אפשר לראות את הקצה המואר של הדשא ליד עץ הגואיבות(חתולה יושבת עכשיו שם על הכד הריק שנפל )(זה החלון שהווה השראה לתצלום של יוגין סמית המודפס על השער של -"משפחת האדם")אם יום אחד אצטרך לעבור מכאן הכי קשה יהיה לאבד את החלון הזה.("את המסעות האמתיים עורכים מעבר לחלון"אמר קולומבוס ואם הוא לא,זה מה שהיה צריך להגיד)ויש כמובן את "המשך לעבור ליד החלונות הפתוחים" הבלתי נשכח של מלון ניו המפשיר שסביר להניח שציטתי לא נכון מהזכרון.
חלונות כמובן הופכים לא פעם לסיוטים,הרי אין שום דבר שמסמל את המרחק בנך ובן מה שמתרחק ממך ,אף פעם לא יהיה שלך כמו חלון.
חלון כסמל לגעגועים(כנראה שאני אופטימי היום כי מיד אני מעיר לעצמי גם תיקווה וניזכר בפוליקר עם "חלון לים התיכון").מה זה קשור לסדו מזוכיזם כמו כל דבר הכל ,כלום,ואולי זה תלוי בעוצמה.

פעם,מתוך צורך להצדיק בפני עצמי את עצמי,באותה דרך שבה בגיל מסויים מחפשים אישושים .(ויתכן שהרעיון הזה הוא בכלל לא שלי אלא שאלתי אותו ממקום כלשהו,אבל המקור עם השנים דהה אל תוך הרקע הכללי של הזיכרון).
עמתתי את שתי צורות היתקדמות שאז נראו לי ארכיטיפיות-החתירה למטרה לעומת הרמת המפרשים הגדולה,(הביטוי "גדולה" נועד לסמן באיזה צד של המשוואה אני חשבתי את עצמי).
כמה פעמים השתמשתי בסיפור הקבוע על החתירה למטרה ככלי למרחקים קצרים,שאומנם מצייר את הקו הקצר ביותר בן שתי הנקודות אבל אתה חייב לדעת לאן אתה חותר,ולעומתה הרמת המפרש רבת ההוד(איך יכול היה קולמבוס לגלות את אמירקה אילולי היה נותן לרוח לקחת אותו(בדרך כלל, זה השלב בו הייתי דוחף לבחורה לידי עוד כוס של בירה ומסביר לה כמה חשוב להישתחרר אולי גם גם לה מחכה יבשת חדשה הלילה איתי).
אבל בזמן האחרון נידמה לי שגיליתי משל חדש על היתקדמות עדכני ורלוונטי יותר.
(צפרדע נופלת לדלי של חלב,ומפרפרת ומפרפרת שעות עד שהחלב הופך לשמנת וממשיכה לפרפר ולפרפר עד השהשמנת הופכת חמאה ואז היא מסוגלת לעלות עליה ולקפוץ החוצה מהדלי)
נידמה לי שתם עידן החתירה למטרה ובטח עברו מהעולם האוניות הגדולות עכשיו זמן הפרפורים