לפני 12 שנים. 29 בינואר 2012 בשעה 13:59
פה זה אחד המקומות היחידים שבו להשיב לה,פרושו לא להקשיב.לראות אותה -זה לא לראות.(בעצם למחוק).וכמובן להיפך-זה הפרדוכס.
מס הכנסה
לפני 12 שנים. 28 בינואר 2012 בשעה 21:12
אז את אומרת שלא חשוב איפה את נמצאת,חשוב איפה את לא.
לפני 12 שנים. 28 בינואר 2012 בשעה 5:49
שוב יורד גשם,פיספסתי את הרגע לצאת.אני אצטרך לקחת ארגז לאסוף את השברים.
אתמול דיברת על "הבור היוספי" שלך,ואני יודע הרי ששנינו קוראים יוסף ובור לדברים שונים ובכל זאת באותו רגע כבר נפלתי לתוכו,ומישהי אחרת בשיחה אחרת, דיברה על הבולען שלי(וחשבתי שזה דוקא מאוד מתאים-הצורה שהם פתאום נפערים, והסכנה שבהם והצורה שבה אפילו מתקרבים להסתכל בהם בזהירות)ואחר כך רציתי להגיד לך(אבל כבר הלכת-אפרופו בורות)כמה המושגים האלה פתאום נראו לי רלוונטיים.בורות וחורים וחללים נגטיביים,וריקנות שהיא מה שנותן משמעות לחומר שסביבה.וכמה פתאום נראה לי שהחור הזה הוא כוח מניע בחיים שלי,הפחד ממנו,הצורך לתת לו משמעות ושפה.ומאז שאני זוכר את עצמי ניסיתי להסתיר אותו-לשבת בפנים חתומות- שאף אחד אחר לא ידע,להסתכל בפליאה באנשים אחרים שאין להם חור בבטן,להרגיש שהוא רוחש וגועש בתוכי,להקשיב לו במקום החוצה,להיות עם הפנים לחלון-כאילו שהוא לא נמצא במרכז החדר מאחורי,וכמה זה קשור גם להרס עצמי, לשלילה של מישהו אחר,ולנסות למחוק אותו ולהכאיב לו ,ולשלוט אגב כך בבור שלי, וכמה כל הפואטיקה של ההיעדר הזו רק מאוששת שוב מחדש את הבור שלי.
הגשם הפסיק אז אני אנצל את ההפוגה לאסוף את מה שאפשר.
לפני 12 שנים. 27 בינואר 2012 בשעה 5:42
בגללך אני שוב חושב על משמעות הסיפור על מומינטרול,שנכנס לתוך כובע גדול שמשנה לו את הצורה לגמרי, וכולם בורחים ממנו בפחד.ואז נכנסת לחדר אימו של ממונטרול ,היא מביטה בו ושואלת מי זה?,הוא מתחנן אליה במבט שתזהה אותו, כי אם לא תכיר אותו איך יחיה? ואז היא מסתכלת עליו בשקט ביצור הזה ואומרת בשקט זה ממונטרול שלי ,ובבת אחת מתחולל הנס, המראה שלו משתנה- הזר נושר ממנו והוא חוזר להיות עצמו.
ובגללך בזמן האחרון אני תוהה אם זה באמת היה נס או סתם עוד פיספוס ,ואיזה הזדמנות נפלאה הוחמצה שם לצאת סוף סוף מהעמק.
לפני 12 שנים. 22 בינואר 2012 בשעה 5:53
ואז הוא שואל אותי אם זה דומה יותר להתמכרות לעישון או להומוסכסואליות .
הוא רוצה לדעת אם אפשר להיגמל.
להומוסכסואליות,אני חושב -אני עונה.
לפני 13 שנים. 9 ביוני 2011 בשעה 16:49
נזכרתי בבדיחה שרורה סיפר לי:
מויו עוזב את סרייבו ונוסע לאמריקה, לשיקגו. הוא כותב בקביעות
לסוליו ומנסה לשכנע אותו לבוא, אבל סוליו מסרב, לא בא לו לעזוב
את החברים שלו ואת הקפנה שלו. לבסוף , אחרי כמה שנים, מויו
מצליח לשכנע אותו, וסוליו טס מעל לאוקינוס, ומויו מחכה לו בנמל
התעופה בקדליק ענקית. הם נוסעים העירה מנמל התעופה ומויו אומר,
רואה את הבניין ההוא בגובה מאה קומות?
רואה , אומר סוליו.,
אז זה הבניין שלי.
נחמד אומר סוליו,
ורואה את הבנק שם בקומת הקרקע?
רואה.
זה הבנק שלי. ורואה את הרולס רויס בצבע כסף שחונה מולו?
רואה.
זאת הרולס רויס שלי.
כל הכבוד אומר סוליו.הצלחת יפה מאוד.
הם נוסעים לפרברים, ומויו מצביע על בית גדול ולבן כמו בית
חולים.
רואה את הבית הזה? זה הבית שלי, הוא אומר. ורואה את הבריכה
האולימפית על יד הבית?זאת הבריכה שלי.
ליד הבריכה משתזפת אישה יפהיפיה , שופעת, ושלושה ילדים בריאים
שוחים בעליזות.
רואה את האישה הזאת ?זאת אישתי. והילדים האלה הם הילדים שלי.
נחמד מאוד ,אומר סוליו.
אבל מי הבחור השרירי השזוף הזה,
שעושה מס'ג לאשתך?
זה. אומר מויו, זה אני."
לפני 15 שנים. 9 ביולי 2009 בשעה 14:32
אלה הם ימים נוסטלגיים והתצלומים מגבירים את הנוסטלגייה.הצילום הרי זו אומנות אלגית,אומנות של דימדומים...כל התצלומים הם בבחינת memento mori.לצלם הרי זה להיות שותף בארעיותו של אדם אחר,בפגיעותו,באי יציבותו.דווקא מפני שהם שולפים ומקפיאים את הרגע הזה.התצלומים הם עדות לטחינתו הבלתי נלאית של הזמן.(סוזן סונטאז,הצילום כראי התקופה)
החיים הם רק אלבום תמונות,קיים רק מה שנמצא באלבום.מה שלא נמצא בו לא היה קיים....
זכורים לי רק מראות שצילמתי.ניסיתי להזכר במשהו אחר,אך הזכרון התעקש לדבוק בצילומים,...אכן כן צילום הוא צמצום העולם האינסופי הבלתי נשלט לריבוע קטן התצלום משמש לנו אמת מידה לעולם.
"הזכרון בוגד בנו תמיד..אדם אינו זוכר לרוב מה אכל לארוחת בוקר.הדברים השכיחים החוזרים נדונים לשכחה.אחד מהם הוא ארוחת בוקר השני הוא מי שאהבנו...
המשותף לזכרון ולאומנות הוא המיומנות שבבחירה- החוש לפרטים."ברודצקי
הזיכרון אינו רפרודוקציה של העבר, אלא בנייה מחדש של אירוע על סמך הזיכרון המקודד במוח ומידע שנרכש לאחר האירוע, למשל על ידי שאלות מנחות, או השתלת אירועים של זיכרונות שלמים. "-פורפ' אליזבט לופטוס
אולי אתה אנדרואיד עם זיכרון מושתל, כפי שנותנים להם. חשבת על זה פעם?", האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות"(פיליפ ק' דיק)
"הסיפור על כריסטה יכול אולי להסביר משהו על מהותו הגחמנית של הזיכרון,של הארכיונות הלא מודעת של ביוגרפיות "מקריות", תצלומים "מקריים", חפצים מקריים קטנים שאנחנו מתעקשים לשמור אצלנו בלי לדעת למה. בטופוגרפייה הסודית של חיינו מתבררר כי הם,הדברים המיקריים, נשארים עימנו כי לעיתים יש בכוחם (ולעיתים לא) לחשוף איזה היגיון עמוק שבזכותו נשארו אצלנו. אותם דברים מקריים נמשכים , כמדומה , אל השדה המגנטי שלנו, לפתע אנו מגלים בן מטלטלינו מסמר וחבל, אך אנינו יכולים להסביר מאין צצו ומאיזו סיבה. בתוצאה הסופית הנדושה תמיד,מתברר שהמסמר נמצא ברשותנו כדי שיום אחד ננעץ אותו ,וכי החבל נמצא כאן כדי שיום אחד נתלה את עצמנו עליו."(דוברבקה אוגרשיץ-מוזיאון הכניעה ללא תנאי)
"סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים, החיים משתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב(באבל)
המאבק על הזיכרון הוא מאבק על הגדרת המציאות(מי אשם).(מחשבה אחרי ביקור אצל ההורים שלי בשוהם, ודפדוף באלבומים,איזה מזל שלא נשארו בבאר שבע,שוהם כמו מודיעין כמו מכבים כמו ישוביים בדויים אחרים -נטולת עבר נטולת סדקים -יש לי הרבה מה להגיד על זה,אבל אני יכול לההבין את הפנטזיה של עתיד מואר וחדש-חופשי מעבר )
יש שני סוגים של גולים -גולים עם אלבום, וגולים ללא אלבום(בוסניה) ואני ללא ספק שייך לסוג השני-כשנסעתי לבד התעקשתי לנסוע ללא מצלמה, הסברתי שמצלמה גורמת לך לא לראות דבר מלבד המסך המרובע,במקום לקלוט את הסיפור הלא מעובד הרחב שאין לו הסברים,והופכת המצלמה לקול ,בגוף הסרט,היא הופכת להסבר,לעדות לדורות הבאים,(וגם חוצצת בניך לבן אחרים -מה קורה לאנשים שמצלמים אותם)בן אם זוהי רציונליציה ליחס שלי אל הזיכרון ובן אם זוהי סיבה שעומדת בפני עצמה-תמיד הסתמכתי על אחרים שיהוו את הדיסק הקשיח שלי,להסתמך זו לא המילה היחס שלי אל הדיסקים(תמיד נשים) הוא חשדני -איפה הן מעוותות -
(אני מקנאה בו שכל כך קל לו , שוכח וסולח -אני לא סולחת ולא שוכחת שום דבר)
"התצלום שסוע: שלושה קמטים עקומים עוברים בצידו הימני,עולים על מוריס, על הכיכר ,על הקבוצה הימנית של היונים. נראה כאילו הדביקו אות ושבו והדביקו,או כאילו נמשה מתוך משהו,ניצל למרות רצונו, הפך את עצמו לבדיון או שהיה בדיון מלכתחילה, זהו צילום בדיוני, היא אומרת "זה היה כשלקחתי אותך לאיטליה, שיראה אותך, כשהיו לך איזה שנתייים." זה לא היה. (רונית מטלון-קול צעדנו)
לפני 15 שנים. 5 במאי 2009 בשעה 8:18
כבר מזמן אני תוהה מה מאפשר לתרבות הלטינית לדבר במילים שכל תרבות אחרת היתה הופכת לקיטש או מלודרמה.
אט גווע.../ פבלו נרודה
אט אט גווע...
מי שלא נוסע,
מי שלא קורא,
מי שלא שומע מוסיקה,
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו.
אט אט גווע...
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת
אט אט גווע זה...
המשועבד להרגליו,
החוזר יום יום לאותם המסלולים.
אט אט גווע...,
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש,
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר.
אט אט גווע...
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות,
המחזירות את ברק העיניים
ומשקמות את הלב ההרוס.
אט אט גווע...
זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר
מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו...
אט אט גווע...
זה שלא מסכן את הודאי
או הלא ודאי,
בכדי ללכת אחרי חלום.
אט אט גווע...
זה שלא מרשה לעצמו
אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות.
לפני 15 שנים. 13 באפריל 2009 בשעה 14:53
אני אוהב את הביטוי" פואטיקה של ההיעדר"-איך האין חשוב יותר מהיש,הדרך שבה המילים מתקבצות כדי ליצור את השתיקה שלאחרהן.את הצורה שבה החומר בפסל סביב -חשוב פחות מהחור או החלל שהוא מגדיר.הדרך שבה כניסה לפרטים,חידוד של פרטים במקום אחד -צועק את העדרם במקום אחר..
ויניקוט סבור שהשתיקות הלא מילוליות בטיפול אנליטי עשויות להיות פוריות לא פחות מן החילופין המילוליים.-"אצל האמן מכל תחום שהוא ניתן לגלות דילמה פנימית הנובעת מקיום בצוותא של שתי מגמות,הצורך העז לתקשר והצורך העז עוד יותר לא להתגלות."
את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים.ובכל זאת בכל פעם שהוא למד מילה חדשה,מלה שהיא גם קצת "שלהם",של כולם,אפילו המלה הראשונה שלו,מלה יפה כמו "אור",הלב שלי גם נחמץ קצת,באפס קצהו,כי חשבתי-מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה,וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח,לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור",עם הריש הזאת בקצה ,כמו מתג כיבוי.את מבינה?(גרוסמן-"שתהיי לי הסכין")
לפני 15 שנים. 28 במרץ 2009 בשעה 4:32
שבת בבוקר,עוד כוס קפה (לא הכנסתי את החלב - בין כה עוד רגע...) עוד מעט אני אתווכח איתך - על העילגות באמנות , שבעיני היא כל כך חשובה. על העילגות שלי [הבנות לא בבית. עדי ישנה].
האור האפור בחוץ, הדשא שחלק גדול כל כך ממנו הצהיב (מי שמציל את המצב זה העשבייה "השוטה" שיודעת להיות ירוקה גם עם מעט הגשם שירד, שיודעת לשמור על הירוק העמוק, ועל החיוניות של הצמיחה).
צילום של הדשא "מאוחורי" הבית שכמעט בולע אותו. אחו ירוק משובץ בחרדליות צהובות. במבט מקרוב הכל חי, מליוני דבורים באורגייה של ריקודים מסובכים, כמעט גורם לך לרצות להפוך לכבש, ולהתנפל על העסיסיות הזו עם השיניים.
מאמין גדול בעילגות ובגמגום באמנות אני, ולא רק שם (וגם במה שבתוך הסוגרים ומחוצה להם, ובמה שאנחנו מנפים מהחיים שלנו כדי לעשות אותם רהוטים, ומעוצבים מידי, ומתאימים לדימוי של מי (של מה) שאנו רוצים להיות). כי כמה שאני זוכר במקומות שבהם חייתי באמת, באותם מקומות שבאמת עשיתי בהם צעד החוצה מעצמי - הייתי עילג ומגמגם.
בעצם אני מזהה את אותו מצב של הסרת הגנות, של לימוד אמיתי, של פסיעה אל תוך החיים עצמם -דרך הגימגום והעלגות שמשתלטים עלי באותם רגעים (כאן זו ארץ בתולה, כאן אני לא יודע את החוקים, כאן אני שוב ילד).
והרי לשם כך התכנסנו כאן (עוד כוס קפה ), לגעת.
כשאני רואה תלמיד רושם לידי - באופן מושלם מידי, ברור לי שהוא לא יוצר דבר מה חדש - אלא משחזר את עצמו. אני מכיר את הקווים המושלמים-מדי-האלה. הם מחבקים את עצמם. אין להם סיכוי לצאת ולגעת במשהו. אני מעדיף את אלה שממציאים מחדש את הקו-כאילו לא היו קווים בעולם לפני הרגע הזה; שנדמה שהם לא יודעים איך להחזיק בעיפרון - שנופלים אל תוך הדף נפילה כואבת. [ואת - תפסיקי כבר לערוך אותי, ולעשות לי הגהות]
היה זה פיקאסו שאמר שבגיל 16 כבר צייר כמו רפאל, אבל חיים שלמים נדרשו כדי ללמוד לצייר.
ועוד משהו: כשאתה מורה - אתה נוצר את אותם רגעים שבהם תלמיד נותן בך מספיק אמון כדי לגמגם ולהיות עילג לידך.
[img]