וידויים אסורים

בתא הווידויים, שום דבר לא באמת נשאר קדוש.

האב תומס מגיע למנזר סנטה קלרה כדי לשמש כאב וידויים לנזירות. הוא בא מלא רצון טוב — לעזור, להדריך, לשמור על טוהר הלב והגוף.
אבל הוא גם לא תמים.
הוא יודע שיש מקומות בנפש שאפילו התפילה לא מצליחה להשתיק.
הוא רק לא היה מוכן למה שקרה שם באמת.

מאחורי מחיצת עץ דקה, הוא שומע לחישות על תשוקות, על זיכרונות מגע, על מחשבות שאסור אפילו להעלות בדמיון.
כאב. שליטה. התמסרות.
כל אחת באה לבקש סליחה.
הוא שומע. שופט.
ומטיל עונש — לפעמים במילים, לפעמים במקל.
ולפעמים… הוא זה שמבצע את העונש בעצמו.

ולפעמים… הוא גם לא לבד בתא הווידוי.

וידוי אחרי וידוי, משהו בתוכו נסדק.
האם זו נפילה?
או אולי דווקא הדרך היחידה שלו לגעת בגאולה?