הכרכרה התקדמה לאטה בשביל עפר מתפתל בין כרמים עזובים ויערות סבוכים. האב תומס ישב בגו זקוף, פניו חתומות, אבל עיניו התרוצצו. המסע ארך שעות, וככל שהתקרב, כך גבר בו המתח. הוא ידע שמנזר סנטה קלרה יהיה שונה מכל מקום אחר ששירת בו. הפעם — הוא לא בא להטיף לקהל. הוא בא לשמוע סודות, חטאים שייאמרו בלחישות.
כשהגלגלים חרקו על החצץ והקרון עצר, ירד אל החצר והרים מבטו. מולו עמדה נזירה צעירה, גבוהה, עורה בהיר, מבטה ישיר אך לא תוקפני. עיניה אפורות-ירוקות, כמו ערפל של בוקר על פני מים שקטים.
"שלום, האב תומס," אמרה בקול רך. "ברוך הבא. אני האחות מריה. בוא איתי. אראה לך את החדר שלך."
הוא הלך אחריה במסדרון האבן. צעדיה שקטים, תנועתה מאופקת, אבל דווקא האיפוק הזה גרם לו להבחין בכל תנועה קטנה: בקימור השקט של גבה, בנשימה הסדורה שהרימה והורידה את הבד הדק של הגלימה. הוא הבחין בתנועתיות האחוריים שלה ומהר עצם לרגע את עיניו. הוא ידע שיש לו תפקיד. והוא לא יכול להרשות לעצמו להתבלבל.
בחדר שחיכה לו לא היה הרבה: מיטת עץ צרה, קערת מים, מגבת מחוספסת. על השולחן דף כתוב בכתב יד מהודק:
"אם המנזר, האם ביאטריז, ממתינה לך במשרדה בשעה 10:00."
השעון הקטן הראה 09:52. הוא שטף את פניו, סידר את בגדו, והלך.
הוא דפק פעמיים. "היכנס."
היא ישבה מאחורי שולחן עץ כבד, בצל, כשהאור חודר מן החלון מאחוריה. פניה עגלגלות אך חדות, שפתיה מלאות, גופה עטוף בגלימה כהה, אבל לא מוסתר. היא לא ניסתה להסתיר אותו.
הוא העריך אותה כבגיל ארבעים וקצת. רחבה, חזקה, בעלת נוכחות. חזה בולט מאוד, מאתגר את גבולות הבד. הוא הישיר אליה מבט, אך חש את עיניו מחליקות לשבריר שנייה למקום אחר.
"אני האם ביאטריז," אמרה. "אנחנו שמחות על בואך."
"תודה. זו שליחות שאני מקבל ביראה גדולה."
"יש כאן עשרים ושתיים נזירות. כל אחת מחויבת לווידוי יומי. חלקן אומרות מעט. חלקן... יותר. אתה תלמד לזהות מתי השתיקה שלהן אומרת יותר מהמילים."
היא קמה. התקרבה. רק צעד אחד — אבל זה הספיק כדי שיריח אותה. ריח נשי, עדין אך נוכח, כמו לחות חמה עם נגיעה של פרח פתוח מדי.
"אתה עוד תגלה, אב תומס, שהן לא תמיד טהורות. לפעמים הן חולמות. לפעמים הן מרגישות. לפעמים הן נוגעות. בעצמן, זו בזו." כמובן, על כל מעשה, רגש או מחשבה אסורים מגיעים להן עונשים בהתאם. תרגיש חופשי להעניש אותן עד שיגיעו לתשובה מלאה על חטאיהן.
הוא שתק. הוא הרגיש את זה מגיע. גל. לא פחד. ריגוש. זקפה החלה להתעורר מתחת לבגדו, אך הוא ישב ללא תזוזה.
"וגם אני," היא הוסיפה, קולה ירד לדרגת סוד. "גם לי יש חלומות. גם אני מתוודה. אני לא אישה קדושה, האב תומס. אני נזירה פגומה. פגומה מאוד." אם למישהי מגיעים עונשים כבדים – זו אני. אתה עוד תשמע. אני זקוקה לעונשים כדי לכפר על סטיותיי שכל כך קשה לי לשאת.
הוא הרגיש את החום עולה מצווארו לפנים. נשימתו העמיקה. הדופק התחזק.
"פגומה... באיזה מובן?"
היא לא חייכה. רק השפילה מבט, ואז הרימה אותו אליו שוב. "אני מתעוררת בלילה... רטובה. אני זוכרת מגע שמעולם לא היה. גברים שמעולם לא נגעו בי. ואני נוגעת. לא מתוך תאווה. מתוך עונש. מתוך חוסר שליטה."
הזקפה שלו הפכה מוחשית. לחיצה. לא נעימה. אבל לא היה ביכולתו להכחיש אותה.
"האם את מבקשת מחילה, סור ביאטריז?" שאל בקול נמוך.
"אני מבקשת שתכוון אותי. שתשלוט בי. שתדע להחזיר אותי בכל פעם שאני נופלת. שלא תרחם עלי. אני מנהלת את המנזר הזה ובשביל זה אני צריכה להיות חזקה. ואהיה חזקה רק שאהיה שייכת לך ולמה שאתה מייצג״.
הוא הרים את מבטו אליה. הנשימה שלו כבר לא יציבה.
"אז דעי שיהיו עונשים, יהיו כללים. לא כנקמה, כהצלה. בגוף ובנפש. עוד ניפגש בתא הווידוי.״
היא הנהנה. ולרגע — הוא כמעט ראה בה תנועה של ריפוי. כמו מישהי שקיבלה סוף סוף תשובה שחיכתה לה.
כשהוא קם ויצא מהחדר, אברו עדיין היה נוקשה. הוא לא התפלל. לא עוד. הוא רק ידע דבר אחד:
המנזר הזה לא הולך לטהר אותו. הוא הולך להבעיר אותו.