וידויים אסורים

כשהאב תומס יצא ממשרדה של אם המנזר, הוא עצר לרגע כדי להסדיר את נשימתו. הדופק בגופו היה מהיר, בהמשך למה שלא נאמר במילים.

ואז הבחין בה.

היא חיכתה לו במסדרון. אותה נזירה צעירה שקיבלה את פניו בבואו. עמדה זקופה, ידיה שלובות לפניה, מבטה מושפל. היה משהו נוגע ללב בעמידה הזו — כאילו לא ידעה אם מותר לה להרים עיניים לגבר.

כשהביט בה שוב, הרגיש משהו נסדק בתוכו. יופיה היה שקט. לא מוחצן. בתולי. שיער כהה אסוף מתחת לרעלה, עור בהיר, סנטר עדין, עיניים ירוקות-בהירות.

"תודה שחיכית", אמר. היא הרימה אליו מבט קצר. "בוודאי, האב תומס". כשהחלו ללכת יחד לכיוון חדרו, אמר: "לא שאלתי לשמך". היא השפילה שוב עיניים. "אני האחות מריה, האב תומס."

קולה היה צלול ונקי, כמעט כמו קול שירה של נערה בכנסייה. צמרמורת דקה עברה בגבו. הוא חש צורך בלתי מוסבר לעצום עיניים לרגע. הוא העריך שהיא בת עשרים וקצת. כשהלכו, מבטו חמק מטה — והוא מצא את עצמו מביט בתנועת ירכיה, קו האחוריים שמתחת לבד הבגד. הוא הבחין בקו התחתונים שלה ולבו קפץ. יכול להיות שזה דבר של מה בכך בעולם החיצוני, אבל כאן, במקום שהוא כולו איפוק וצניעות, זה משהו אחר. היא לא ניסתה ללכת בפיתוי. להפך. היא צעדה כפי שלימדו אותה ישרה, צנועה. אבל דווקא התום הזה היה מפתה.

כשהגיעו אל הדלת, הוא היסס. היא עצרה. ״היכנסי, בתי.״ היא הסמיקה מיד, והחיוך שהתפשט על שפתיה היה מבויש, כמעט מתוק מדי. פניה האדימו כמו עגבנייה בשלה. ״כן... תודה האב תומס.״

היא נכנסה באיטיות. הוא פתח את הדלת לרווחה, והתבונן בה. תוך כדי שנכנסה, השד שלה התחכך לשבריר שניה כנגד הזרוע שלו. הוא הרגיש כאילו מכת חשמל פגעה בו. אולי זה היה הדמיון שלו, אבל סבר שאפילו הרגיש פטמה זקורה מתחת לבגד שלה. בנוסף, ניחוח נשי עלה ממנה, מוכר לו, אבל מה שצרב לו באמת היה המבט שלה — כאילו עצם הימצאותה לידו גורם לרעד פנימי.

״איפה לוח הזמנים של המנזר?״ שאל. היא התקרבה אל הדלת, הרימה את הווילון הקטן, והצביעה על לוח עץ תלוי. ״זה כאן. אנחנו נצמדות לו בדייקנות. כמובן — זה לא מחייב אותך, האב תומס.״

״ובכל זאת, חשוב שאדע.״

״כמובן. כך תוכל לתכנן גם את יומך.״

הוא התקרב להביט. עיניו עברו על השעות – תפילה, עבודה, אכילה,לימוד. ואז הבחין בשתי שורות מודגשות:
וידוי – 09:00 בבוקר / 21:00 בערב. שעת תשובה – 22:00–00:00

״שעת תשובה?״ שאל. היא גמגמה קלות. ״זה... זמן לקבלת עונשים. תיקון על חטאים. לא כל האחיות נדרשות לכך, רק אם...״ היא לא סיימה את המשפט. לחייה בערו. הוא הבחין בתנועה קטנה בשפתיה, כאילו היא רצתה לומר משהו ונמנעה.

השתיקה ביניהם הייתה טעונה. הוא הרגיש אותה. כמו חשמל סטטי בין אצבעות.

״זה יהיה הכול, בתי. תודה על העזרה מאז הגעתי.״

היא חייכה במבוכה, ולחשה: ״כמובן, האב תומס. כל דבר שתצטרך... אני לרשותך.״

הוא הביט בה עוד רגע. קול פנימי בתוכו אמר — היא מחכה. אולי אפילו מקווה. הוא הנהן לאט. ״מחר אדבר עם אם המנזר. אצטרך עוזרת אישית. מישהי שתסייע לי בהתנהלות היומיומית.״

הסומק בלחייה התפשט. היא השפילה עיניים. ואז לחשה: ״לשרת את האב... זו דרך להתקרב לגאולה. מי שתזכה בכך, תעשה כל מה שתבקש ממנה. הכול.״

היא קדה קידה קלה, הסתובבה ויצאה. הדלת נסגרה חרישית.