האב תומס נותר לבד, עומד באמצע החדר, לבו פועם, בגופו - סערה. והשאלה היחידה שחלפה בו הייתה: האם כבר מחר — מריה תכרע ברך לרגליו בתא הווידוי?
הוא הסיר את בגדי הכהונה באטיות, תלה אותם בקפידה על הקולב, כאילו משאיר את תפקידו לרגע בצד. בגופיה דקה ותחתונים, ניגש אל קערת המתכת ופתח את ברז המים. הקרירות היכתה בו והעירה את עורו, אך לא כיבתה את הבעירה. מים זלגו על צווארו, גבו, חזהו. הוא עצם עיניים.
ושם, בעיניים עצומות, הן שבו אליו.
האם ביאטריז — יציבה, בשלה, קול רך אבל עם עמוד שדרה של ברזל. הוא ראה בדמיונו את שפתיה לוחשות מילים קשות על חטאיה. איך היא מודה בפניו, בעיניים פקוחות, שגופה משתוקק כל כך למגע אינטימי... שיש בה רוע שזקוק להיגאל. הוא ראה אותה כורעת על ברכיה לפניו, לא בבקשה — אלא בהכרה. הוא הכיר את הסוג הזה של נשים: שלמות כלפי חוץ, אך עם בקע קטן, עמוק, שמבקש שייכנסו דרכו ויחזירו להן את השליטה דרך הכנעה ובדרך הקשה.
ואז , האחות מריה.
צעירה. מתביישת, מסמיקה מכל מילה. נבוכה מהריח שלו, מהקול שלו, מהמבט שלו. הוא ראה בעיני רוחו איך היא נראית על ברכיה בתא הווידוי, מתפתלת בבקשה למחילה על מחשבה שחלפה בראשה בלילה. אולי חלום. אולי תחושה מוזרה שעוררה אותה בלי להבין מדוע. הוא משתוקק לשמוע אותה מודה בזה. רצה לראות איך פניה מאדימות כשהוא שואל אותה שאלה פשוטה: "האם נגעת בעצמך?"
בלי לנגב את פניו, האב תומס ניגש למיטה, גופו דרוך. השתרע על הסדין הדק, ידיו שלובות על בטנו, עיניו נעוצות בתקרה.
המחשבות התרוצצו כמו אש של לפידים.
ביאטריז — להוביל אותה להתייצב אל מול חטאיה, להכריח אותה להוציא את המילים, את התשוקות, את הסטיות, לגרום לה לנבל את הפה, ואז לכפות עליה תשובה ראויה.
מריה — לגעת בטוהר הזה. למתוח אותו. לגלות אם הוא באמת קיים או רק מסכה. לפתות אותה עד שתיפול המסכה המאופקת שלה. לבחון את התום בכך שיזהם אותו, בדברי תועבה, בפנטזיות סוטות, ובהמשך, במגע אינטימי.
שתי נשים. שתי קצוות. שתי מראות שמערערות אותו לגמרי. וזו רק התתלת ההיכרות שלו עם קהילת הנזירות הזאת.
הוא לא הבחין מתי ידו נחה על בטנו התחתונה. מתי התחככה, מתי ליטפה. אבל איברו הזדקר מחוץ לתחתונים החופשיים, והוא הרגיש את הנוזל הדביק שנקווה על בטנו שטפטף מאיברו הפועם. הוא עצם עיניים — ואז ראה אותן, שתיהן, כורעות על ברכיהן, כל אחת בצד אחר של שולחן עבודתו. כפות ידיהן אחוזות זו בזו, ראשן מורכן, גביהן קמור. הוא ניגש בדמיון מצד אחד —הצלפה על הבשר העירום, לצד השני — הצלפה. שוב. ושוב. הן נאנקות. גונחות. מבקשות מחילה. "סלח לנו, אבינו״ מיבבות. הוא נאנח, גופו התקשח עד לקצה, מצא את עצמו אוחז בחוזקה באיברו ומאונן בפראות. נשימתו גברה. גופו התכווץ — ופרץ שחרור שטף אותו בגל חם, עמוק, חסר שליטה, מרגיש את התזות הזרע שלו פורצות החוצה ונמרחות על הסדין שכיסה אותו ועל שיער הערווה הצפוף שלו. הוא גנח — חזק מדי.
דממה. ואז בהלה... האם מישהי שמעה? הוא התיישב בבת אחת. לבו הלם.
בחשכת החדר, רק קול נשימתו מילא את החלל. הוא הציץ אל הדלת. הייתה סגורה. אבל מתחת לדלת נכנס מעט מאור הפרוזדור והוא הספיק לראות צל מסתיר חלק מהאור ופתאום, תזוזה מהירה והצל נעלם באחת.