Interstellar

קיבלנו מצה"ל במתנה ימי "התארגנות" - עוד זמן בצו 8 אבל בבית - כדי שלא לחזור לעבודה מיד, שיהיה לנו זמן להתאפס ולחזור לשגרה המטורפת בנחיתה רכה.

זה כיף גדול, סוף סוף היה לי זמן לטפל בעצמי, לסדר את הדירה בצורה מופתית, יש אווירה של בית, אפיתי לחם (זה חדש לי וזה כיף וגם קל באופן מפתיע),

קניתי בגדים חדשים ויפים מאוד שהיו יקרים וממש נהניתי למדוד ולקנות, בדרך כלל אני מעדיף לסיים מהר והולך עם חולצה אחת או שתיים, קניתי המון בגדים חדשים נעימים ויפים ממש. קניתי נעליים חדשות בצבע שחור, כאלה שאפשר לצחצח עם משחה, למרות שעד היום העדפתי חום אבל ממש אהבתי אותן. הייתי בחתונה של חבר והרבה זמן שלא נהניתי ככה, רקדתי עד שהדיג'יי אמר "טוב... מספיק ללילה אחד". מצאתי את עצמי רוקד בדירה גם יומיים אחרי.

לא זוכר את עצמי כל כך שמח וקליל כבר כמה שנים. משהו טוב קורה לי ואני מרגיש שזו רק ההתחלה.

למה לאנשים כל כך נוח להתייעץ, להיעזר, לבקש טובה ממני (ובאמת שאני עושה את כל זה באהבה) אבל בפעם ההיא בכמה שנים שאני רוצה לדבר על משהו אז "מצטער כבד לי לדבר על זה עכשיו" או כשאני עובר דירה ומבקש עזרה קטנה בהובלה זה "אה בדיוק קבעתי משהו..." או "סליחה צץ לי משהו חשוב ברגע האחרון."

התרגלתי להסתדר לבד בכל דבר, אבל עדיין היה נחמד לקבל קצת הדדיות.

שלושה ימים לפני הסבב הנוסף עם איראן עברתי לדירה חדשה, כמובן שבאזעקה הראשונה הוקפצנו לגבול לבנון לסבב מספר חמש מאז 7.10.

אז הדירה נשארה ריקה, ביציאות שאפשרו לנו פעם ב... ל-48 שעות התמקדתי בלאגור כוחות ולתת לעצמי קצת שקט. רק עכשיו אני מתחיל להתאפס על הדברים, העברת החשבונות על שמי (מצטער מר דייר קודם שעד עכשיו שילמת בשמי ותודה שהבנת ואמרת "הכל בסדר... לך לשלום ותחזור לשלום וכשיהיה לך זמן תחזיר לי").

אומרים שישחררו אותנו עוד חודש אבל "קחו בחשבון שזה תלוי בהתפתחות המצב מול לבנון". חלק משמעותי מהחברים לפלוגה כבר לא מגיעים או מגיעים באופן חלקי, לפעמים הילד בוכה והאישה נשברת אז הם לא מגיעים ומי יכול להאשים אותם? מדובר באנשים שעשו מעל 300 ימים בשנתיים האחרונות. מזל שאני רווק ואין לי ילדים, ככה יותר קל לבוא למילואים, עשיתי מאמץ גם לבוא לקראת החברים כדי להקל עליהם, החלפנו יציאות כי לי זה לא כל כך משנה.

רוצה גם לומר תודה לחייל היקר שנפגע ממטען חבלה ונהרג ממש לפני שבוע, במשימה של הגדוד הוא נכנס לבניין ממולכד ומת. לא הכרתי אותו, אבל החברים אומרים שהיה בן אדם טוב שהתנדב למילואים למרות שלא היה חייב. קשה שלא לחשוב על המשפחה שלו שצריכה להתמודד עם האובדן הקשה. 

בהקשר הזה תדעו שהמשימה הזו הייתה חיונית והוא לא נהרג לחינם, הפעילות הזו היא חלק ממשימה גדולה שבאמת תורמת לביטחון האזרחים בצפון וזה בזכותו ובזכות לוחמים אמיצים נוספים שנמצאים בחזית.

-

-

-

בזמן האחרון התחלתי לצאת עם מישהי מהממת (היה לה קארה שחור חלק ועיניים כחולות בהירות, עגילים קטנים לכל אורך האוזן ולבוש צמוד שהחמיא מאוד לגוף שלה. תמונות שלה רוקדת ומחייכת חיוך מהמם) שכתבתי לה באינסטגרם והחמאתי לה, התכתבנו בערך שבוע ונפגשנו בסופ"ש כשיצאתי הביתה. אספתי אותה ונסענו לבר שקט ודיברנו כמה שעות, החזרתי אותה הביתה והתחבקנו. "אני אוהבת את הריח שלך". חיבקתי אותה חזק, אמרתי "תודה על היום, היה לי כיף איתך" והיא חיבקה חזרה. זה היה כיף ואחרי כמה שנים שאני רווק ויוצא לדייט פה ושם וברוב המקרים לא התפתח משהו, הפעם זה הרגיש אחרת, לשם שינוי הרגשתי הדדיות. הגברת באמת נמשכה אליי מאוד והצהירה על זה בלי הפסקה. אני לא רגיל לקבל ככה מחמאות ותשומת לב, זה היה נעים אבל גם לא ידעתי ממש להתמודד עם זה. היא הייתה בחורה חמה ואני יכול להיות קצת אדיש לפעמים.

ככה זה נמשך כמה שבועות, היינו מדברים הרבה כשיכולתי להתקשר והיא תמיד התעניינה "מה שלומך? אכלת היום? קר לך בלילה? אתה מסתדר?" התרגלתי להסתדר לבד, אף אחד לא התעניין בי ככה (טוב נו, אמא תמיד דאגה גם) כבר כמה שנים, מצאתי את עצמי מחייך יותר מהרגיל וגם אני התעניינתי בחזרה "איך היה לך היום? מה חדש? איך הולך בלימודים?". בכל הזדמנות שיצאתי הביתה נפגשנו, תמיד אספתי והחזרתי אותה, תמיד פתחתי את הדלת והיא הייתה מסמיקה "אני יכולה לפתוח לבד אתה יודע". "את יכולה הכל, אבל אני רוצה להיות ג'נטלמן." 

התקרבנו מאוד והיא התחילה לסמן שהיא רוצה יותר, רוצה שניפגש ונעשה אהבה, עוד בתחילת הקשר בכוונה ביקשתי להתקדם לאט, ככה מהניסיון שלי כשרצתי קדימה עם בחורות בעבר משהו השתבש והכל התפרק. בשלב מסוים אמרתי לה "אולי נעשה את זה רשמי? אנחנו זוג". היא מאוד התרגשה ושמחה וקבעתי "אוסף אותך ב21:00".

אכלנו יחד בפיצרייה (קצת פלצנית) שאני אוהב מאוד, חלקנו שתי פיצות, שתינו בירה והתקשקשנו על החיים, על הלימודים שלה, על המילואים, על שוברי חופשה שקיבלתי והייתי רוצה לממש איתה ביחד.

נסענו אליי (לדירה הכמעט ריקה שלי), שמתי מוזיקה, שתי כוסות יין רוזה והתכרבלנו על הספה. התנשקנו הרבה, נכנסנו למיטה, הרגשנו אחת את השני מקרוב והיינו בעננים.

לאט לאט היא הפשיטה אותי והסכמתי, זה כבר הרגיש נכון.

היא מורידה לי את הג'ינס ומנשקת בעדינות מסביב לזין, ירדה לי, התנשקנו, שוב ירדה ושוב נשיקה. הפשטתי אותה ועליתי מעליה, נישקתי אותה נשיקה חזקה וארוכה ואז בצוואר, בחזה, בבטן, בירכיים ולאט לאט הגעתי, נשמתי קצת ונהנתי מהרגע, התחלתי ללקק, היא החזיקה לי בשיער וגנחה, החזקנו ידיים. ממש נמשכנו זה לזו.

היא ממש התחננה שאחדור אליה וזה קרה, בהתחלה לאט, אני מקשיב לנשימות שלה ולאט לאט מגביר, היא גונחת את השם שלי וזה עורר אותי עוד יותר. אחרי כמה רגעים הזין כבר לא היה זקוף וכמובן שהיא הרגישה וגם אני. "הכל בסדר?" "כן, לא יודע מה קרה..." נשכבתי לידה ואמרתי "מצטער, לא יודע מה קרה פתאום".

"אתה לא נמשך אליי?" צביטה בלב.

"בטח שכן, את ממש סקסית בעיניי, זה לא קשור אלייך אני חושב שיש לי בעיה". (פה אציין שכבר קרה לי בעבר עם מישהי אותו דבר). 

לא משנה מה אמרתי באותו רגע היא ממש נעלבה והרגישה שאני נגעל. חיבקתי אותה וכל הזמן אמרתי שזה משהו אצלי. "אני לא בסדר, אין שום קשר אלייך".

שיתפתי אותה שזה כבר קרה לי בעבר עם מישהי אחרת אבל היא הייתה כל כך פגועה, לא רצתה שנדבר על זה. "קח אותי הביתה, זה לא מתאים". "בטח מה שתרצי". הרגשתי מניאק, זה הדבר האחרון שרציתי שיקרה.

לקחתי אותה הביתה, בנסיעה לא דיברנו בכלל, הרדיו היה כבוי, שתיקה. היא החזיקה לי את היד והחזקתי אותה חזק (היא אהבה להחזיק ידיים חזק).

זו הייתה הפעם הראשונה שהיא פתחה את הדלת לבד, קמה והלכה, היו לה דמעות בעיניים והיא ניסתה להסתיר ממני. התנהגתי כאילו לא ראיתי את זה כדי שלא תישבר מולי, הרגשתי כל כך אשם.

"לילה טוב, אני מצטער... באמת שהבעיה היא אצלי, אני דפוק".

"לילה טוב", נאבקת בדמעות שהיא מחזיקה, פתחה את השער ונכנסה לגינה של הבית. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

כתבתי לה שאני מצטער ושלמרות הכל כן נהנתי איתה באותו ערב. היא כתבה לי יומיים אחרי וכבר הייתי בלי הפלאפון, נכנסנו לעוד גיחה של שבוע בלבנון.

"היי, אנחנו צריכים להיפרד. זה ברור שאתה לא נמשך אליי ואין מה להמשיך את הקשר בינינו. שיהיה לך בהצלחה

אה ו... תשמור על עצמך שם."

רציתי להגיד "רגע בואי נדבר", כל כך הצטערתי שגרמתי לה להרגיש ככה, באמת כאב לי, אני יודע שהיא נפגעה. נחסמתי בכל הערוצים. 

גם אני נפגעתי שהיא החליטה לסיים את הקשר בגלל זה, באמת היו לנו דברים במשותף, רגעים של עומק הכלה והבנה ודווקא כאן לא הייתה הבנה והייתי רוצה לתקן, לעבוד על עצמי ולעשות מה שצריך כדי שזה כן יעבוד.

אז היה פה חודש וחצי של קשר חם ונעים, הרגשתי נחשק אחרי שנים שלא, זה היה נעים מאוד, תחושה טובה באמת. אולי היה גם משהו מעבר שהוביל אותה לסיים את הקשר בינינו? חזרתי להיות רווק.

בינתיים הגדוד שלנו יצא מלבנון. עברנו למשימת הגנה על הגדר. סבב מספר 5 יסתיים בעוד חודש. עכשיו צריך להיכנס לדירה, להעביר את החשבונות על שמי, לחזור לשגרה, לחזור לעבודה. קח את עצמך בידיים גבר.

דווקא בגלל שאיבדנו אנשים יקרים וקרובים, דווקא בגלל הזוועות שעשו במשפחות ובחברים שלנו. 

בשבילם צריך להמשיך לחיות, לשמוח, להתפתח, להתאהב. הרי אם הם עוד היו כאן הם לא היו רוצים שנשב ונבכה עליהם, אלא שנמשיך לחיות את החיים מבלי לבזבז אף דקה.

אם ניפול לשכול יותר מדי אז ניתן לאויבים שלנו בדיוק מה שהם רצו. אני אחיה בשבילכם, אנסה להיות אמיץ כמוכם ולעשות שטויות בשמכם. 

אז כן אני חושב עליכם הרבה, אני מתגעגע אליכם כל הזמן והלוואי שיכולתי לשבת אתכם לעוד סבב של פק"ל קפה. יחד עם כל התחושות הקשות אני ממשיך הלאה, זוכר אתכם איתי קרוב אבל ממשיך הלאה. לא שוקע בעצב, לא מתכנס באבל. אבוא לבקר ביום הזיכרון.

הדבקתי על המגן של הפלאפון תמונה שלכם. כשהיא תתקלף ותהרס אדביק חדשה, יש לי עוד לפחות 20 כאלה, כך הטלפון מונח הפוך ואתם איתי במשרד, איתי בחדר כושר, איתי ברכב כשאני שומע שירים בפול ווליום. אוהב אתכם. 

(נכתב על חלום מהלילה משולב פנטזיה)

אתמול היה יום ארוך, כזה שחוזרים הביתה וקורסים על המיטה, בדרך כלל אחרי ימים כאלה אני חולם 1-2 חלומות אקראיים, אבל הפעם היה חלום מהסוג שזוכרים. 

בדירה שגרתי בה לבד לפני כמה שנים, בלילה קר, שומעים את הגשם החזק על החלון. את היית שם, היו עוד אנשים שאי אפשר היה לזהות את הפנים שלהם, הם נראו כמו דמויות עם פנים חלקות ולבנות, בלי עיניים, אף ופה. 

היה ערפל בחדר, בצבע סגול-כחול-לבן, אף אחד לא דיבר, היה שקט בחדר. את ישבת על הספה, לגמת מכוס היין שבידך, לבושה בשמלה דקה וכפות רגלייך עטופות בסנדלים שמטפסים לאורך רגלייך. האחרים הסתכלו עלייך וכך הרגע הזה נמשך. 

אני במרכז החדר, שוכב על הרצפה הקרה, חשוף ולא יכול לזוז, מנסה בכל הכוח אבל חוץ מקולות מאמץ ומיקרו-תנועות לא מצליח לזוז. תחושת שיתוק, הפה יבש מאוד. זה היה רגע ארוך, אני משותק שם והאחרים ממשיכים להתבונן בך, מחכים לראות מה עומד לקרות.

ציווית "בוא". הערפל התחיל להתפזר, לאט לאט השיתוק נחלש, הצלחתי להזיז את האצבעות ואז את הראש והצלחתי להתיישב בתשישות. הבנתי שאת שולטת ביכולת התנועה שלי בצורה מוחלטת, אני רוצה בזה ויחד עם זאת זה מפחיד אותי, אף פעם לא הרגשתי חוסר שליטה בגוף שלי ככה. הצבעת על כוס עם משקה על הרצפה ליד הספה שעליה ישבת. "שתה."

אני מתקדם לכיוונך באפיסת כוחות, את נראית נינוחה, לוגמת שוב מהיין. אני קרוב אלייך, מרגיש את לבי פועם בקצב מקסימלי, לוקח את הכוס בידיים חלשות ורועדות, לוקח לגימה קטנה, למשקה הזה יש טעם שאני לא מכיר, אני לא יודע אם זה טעים לי, אבל מהר מאוד מרגיש הקלה גדולה מהיובש שהיה בפי, כמו ביום חם אחרי עבודה קשה בשמש כששותים מים קרים, כמו גלגל הצלה, שאת נתת לי. "תודה מלכתי".

הדמויות חסרות הפנים התפרקו לחלקיקים והתנדפו בצורת ערפל לבן. המשכתי לשתות מהכוס וסיימתי הכל עד הטיפה האחרונה, כבר לא הרגשתי חולשה או שיתוק בגוף. נשארנו בחדר את ואני. את על הספה ואני על הברכיים, לרגלייך. "איך אוכל לגמול לך מלכתי?". 

"שתוק!". נבהלתי ממך וצייתתי, אני זוכר שאני נתון לשליטתך המלאה ובהינף אצבע אהיה שוב על הרצפה, משותק וחסר אונים. 

הושטת לי את רגל ימין ולא אמרת דבר. החזקתי את כף רגלך בידי ונישקתי בעדינות את גב כף הרגל בין הרצועות הדקיקות של הסנדל שמעטר אותך, אני מסתכל עלייך ואת נראית לי אלוהית, כמו כוכב שזורח בחדר החשוך. החדר מתמלא שוב בערפל סגול-כחול-לבן ואני מרגיש חלש, השיתוק חוזר אליי, הפה מתייבש, הדמויות מתחילות להיבנות שוב מחלקיקים. כל כך רציתי שזה יימשך רק עוד קצת.

התעוררתי. 

אני כל כך רוצה כבר להיות שלך

מגיע לך את הטוב ביותר ואני יודע שאני הטוב ביותר, אבל אני עוד לא מוכן. הראש נודד במחשבות בין האם להתייצב בפנייך ולהתמסר או לשחרר.

אם אתייצב בפנייך את תרגישי שאני לא בשל בשבילך. 

אם אשחרר אני עלול לפספס אותך ואולי ככה לא אוכל להיות שלך, בכלל, אי פעם.

אני יודע שאת לא מתפשרת, חווית מספיק, את חדה ואי אפשר לעבוד עלייך. את תראי ישר דרכי ותשלחי אותי חזרה למקום ממנו באתי. "חצוף, איך באת אליי ככה?" אז אלך ואתכנס בעצמי ואחשוב "למה באתי? ידעתי שהיא לא תקבל אותי ככה, הרסתי הכל, לשנינו."

אולי בעצם הדרך שבה אהיה מוכן היא שאבוא ואת תקבלי אותי, תעטפי אותי ותסללי עבורי את הדרך להיות בשבילך, מי שתמיד רצית שאהיה בשבילך.

🌠

אנחנו בסבב נוסף של מילואים. כשנסיים זה אומר שהגענו במצטבר לשנה במילואים מאז תחילת המלחמה.

אני נמצא בנקודה טובה בחיים, במקום העבודה מעריכים אותי מאוד ורוצים שאתקדם לתפקיד מאוד משמעותי, העובדים שאני מנהל מעריכים אותי ורוצים שאקבל את התפקיד, המנהלים שלי מפרגנים ואומרים בגלוי שרוצים שאתקדם. בזכות כמות המילואים שעשיתי קיבלתי מענקים שמנים שנותנים בוסט גדול לחשבון הבנק. הצלחתי לחזור לכושר טוב.

זה כיף גדול, זה מה שתמיד רציתי.

ככה מבחוץ. אבל בפנים?
בפנים אני מרגיש חלש, מרגיש שהתפקיד החדש גדול עליי, בסבב הזה הבטחתי לעצמי שאתמיד באימוני כושר ואנצל את הזמן ללמוד ולהתכונן לתפקיד שאני מועמד אליו. אני לא עומד במילה שלי, הזנחתי את האימונים והתזונה, אני לא מנצל את הזמן להתכונן בכלל, אני פשוט מתקיים, עושה את השמירות שלי, סיורים, תדריכי מוצב ותורנויות וחוזר לכלום.

השבוע שכלתי עוד חבר, אמנם לא מאוד קרוב אבל אהבתי והערכתי אותו מאוד. שיתפתי את החברים במילואים ואחד מהם אמר לי "איבדת הרבה אנשים בתקופה האחרונה לא?" המשפט הזה חלחל ויושב עליי מאז השיחה, כבר כמה ימים. תחושה כבדה ומבאסת, זה לא שלא ידעתי את זה אבל פתאום הוא הציף בי את המחשבות על האנשים האלו וזה מכביד עליי.

מהניסיון שלי בעשור השלישי לחיי (20 עד היום) בחיים יש תקופות טובות שבהן הכל מסתדר ועובד טוב, באווירה טובה. מנגד יש תקופות רעות שבהן אתה מרגיש לבד, חלש, לא ראוי, לא מתפקד, אז כל מה שצריך לעשות זה לחכות לא? לחכות שהגלגל יסתובב ואגיע לתקופה חדשה טובה. זה מה שאעשה, בינתיים אשרוד ואזכיר לעצמי שהתקופה תחלוף. אני מתנחם באווירה נחמדה מהחברים בפלוגה וראות טובה של הכוכבים בשמים בלילה (יתרון נחמד של מילואים במקום מרוחק מזיהום אור). 

🌠