Interstellar

דווקא בגלל שאיבדנו אנשים יקרים וקרובים, דווקא בגלל הזוועות שעשו במשפחות ובחברים שלנו. 

בשבילם צריך להמשיך לחיות, לשמוח, להתפתח, להתאהב. הרי אם הם עוד היו כאן הם לא היו רוצים שנשב ונבכה עליהם, אלא שנמשיך לחיות את החיים מבלי לבזבז אף דקה.

אם ניפול לשכול יותר מדי אז ניתן לאויבים שלנו בדיוק מה שהם רצו. אני אחיה בשבילכם, אנסה להיות אמיץ כמוכם ולעשות שטויות בשמכם. 

אז כן אני חושב עליכם הרבה, אני מתגעגע אליכם כל הזמן והלוואי שיכולתי לשבת אתכם לעוד סבב של פק"ל קפה. יחד עם כל התחושות הקשות אני ממשיך הלאה, זוכר אתכם איתי קרוב אבל ממשיך הלאה. לא שוקע בעצב, לא מתכנס באבל. אבוא לבקר ביום הזיכרון.

הדבקתי על המגן של הפלאפון תמונה שלכם. כשהיא תתקלף ותהרס אדביק חדשה, יש לי עוד לפחות 20 כאלה, כך הטלפון מונח הפוך ואתם איתי במשרד, איתי בחדר כושר, איתי ברכב כשאני שומע שירים בפול ווליום. אוהב אתכם. 

(נכתב על חלום מהלילה משולב פנטזיה)

אתמול היה יום ארוך, כזה שחוזרים הביתה וקורסים על המיטה, בדרך כלל אחרי ימים כאלה אני חולם 1-2 חלומות אקראיים, אבל הפעם היה חלום מהסוג שזוכרים. 

בדירה שגרתי בה לבד לפני כמה שנים, בלילה קר, שומעים את הגשם החזק על החלון. את היית שם, היו עוד אנשים שאי אפשר היה לזהות את הפנים שלהם, הם נראו כמו דמויות עם פנים חלקות ולבנות, בלי עיניים, אף ופה. 

היה ערפל בחדר, בצבע סגול-כחול-לבן, אף אחד לא דיבר, היה שקט בחדר. את ישבת על הספה, לגמת מכוס היין שבידך, לבושה בשמלה דקה וכפות רגלייך עטופות בסנדלים שמטפסים לאורך רגלייך. האחרים הסתכלו עלייך וכך הרגע הזה נמשך. 

אני במרכז החדר, שוכב על הרצפה הקרה, חשוף ולא יכול לזוז, מנסה בכל הכוח אבל חוץ מקולות מאמץ ומיקרו-תנועות לא מצליח לזוז. תחושת שיתוק, הפה יבש מאוד. זה היה רגע ארוך, אני משותק שם והאחרים ממשיכים להתבונן בך, מחכים לראות מה עומד לקרות.

ציווית "בוא". הערפל התחיל להתפזר, לאט לאט השיתוק נחלש, הצלחתי להזיז את האצבעות ואז את הראש והצלחתי להתיישב בתשישות. הבנתי שאת שולטת ביכולת התנועה שלי בצורה מוחלטת, אני רוצה בזה ויחד עם זאת זה מפחיד אותי, אף פעם לא הרגשתי חוסר שליטה בגוף שלי ככה. הצבעת על כוס עם משקה על הרצפה ליד הספה שעליה ישבת. "שתה."

אני מתקדם לכיוונך באפיסת כוחות, את נראית נינוחה, לוגמת שוב מהיין. אני קרוב אלייך, מרגיש את לבי פועם בקצב מקסימלי, לוקח את הכוס בידיים חלשות ורועדות, לוקח לגימה קטנה, למשקה הזה יש טעם שאני לא מכיר, אני לא יודע אם זה טעים לי, אבל מהר מאוד מרגיש הקלה גדולה מהיובש שהיה בפי, כמו ביום חם אחרי עבודה קשה בשמש כששותים מים קרים, כמו גלגל הצלה, שאת נתת לי. "תודה מלכתי".

הדמויות חסרות הפנים התפרקו לחלקיקים והתנדפו בצורת ערפל לבן. המשכתי לשתות מהכוס וסיימתי הכל עד הטיפה האחרונה, כבר לא הרגשתי חולשה או שיתוק בגוף. נשארנו בחדר את ואני. את על הספה ואני על הברכיים, לרגלייך. "איך אוכל לגמול לך מלכתי?". 

"שתוק!". נבהלתי ממך וצייתתי, אני זוכר שאני נתון לשליטתך המלאה ובהינף אצבע אהיה שוב על הרצפה, משותק וחסר אונים. 

הושטת לי את רגל ימין ולא אמרת דבר. החזקתי את כף רגלך בידי ונישקתי בעדינות את גב כף הרגל בין הרצועות הדקיקות של הסנדל שמעטר אותך, אני מסתכל עלייך ואת נראית לי אלוהית, כמו כוכב שזורח בחדר החשוך. החדר מתמלא שוב בערפל סגול-כחול-לבן ואני מרגיש חלש, השיתוק חוזר אליי, הפה מתייבש, הדמויות מתחילות להיבנות שוב מחלקיקים. כל כך רציתי שזה יימשך רק עוד קצת.

התעוררתי. 

אני כל כך רוצה כבר להיות שלך

מגיע לך את הטוב ביותר ואני יודע שאני הטוב ביותר, אבל אני עוד לא מוכן. הראש נודד במחשבות בין האם להתייצב בפנייך ולהתמסר או לשחרר.

אם אתייצב בפנייך את תרגישי שאני לא בשל בשבילך. 

אם אשחרר אני עלול לפספס אותך ואולי ככה לא אוכל להיות שלך, בכלל, אי פעם.

אני יודע שאת לא מתפשרת, חווית מספיק, את חדה ואי אפשר לעבוד עלייך. את תראי ישר דרכי ותשלחי אותי חזרה למקום ממנו באתי. "חצוף, איך באת אליי ככה?" אז אלך ואתכנס בעצמי ואחשוב "למה באתי? ידעתי שהיא לא תקבל אותי ככה, הרסתי הכל, לשנינו."

אולי בעצם הדרך שבה אהיה מוכן היא שאבוא ואת תקבלי אותי, תעטפי אותי ותסללי עבורי את הדרך להיות בשבילך, מי שתמיד רצית שאהיה בשבילך.

🌠

אנחנו בסבב נוסף של מילואים. כשנסיים זה אומר שהגענו במצטבר לשנה במילואים מאז תחילת המלחמה.

אני נמצא בנקודה טובה בחיים, במקום העבודה מעריכים אותי מאוד ורוצים שאתקדם לתפקיד מאוד משמעותי, העובדים שאני מנהל מעריכים אותי ורוצים שאקבל את התפקיד, המנהלים שלי מפרגנים ואומרים בגלוי שרוצים שאתקדם. בזכות כמות המילואים שעשיתי קיבלתי מענקים שמנים שנותנים בוסט גדול לחשבון הבנק. הצלחתי לחזור לכושר טוב.

זה כיף גדול, זה מה שתמיד רציתי.

ככה מבחוץ. אבל בפנים?
בפנים אני מרגיש חלש, מרגיש שהתפקיד החדש גדול עליי, בסבב הזה הבטחתי לעצמי שאתמיד באימוני כושר ואנצל את הזמן ללמוד ולהתכונן לתפקיד שאני מועמד אליו. אני לא עומד במילה שלי, הזנחתי את האימונים והתזונה, אני לא מנצל את הזמן להתכונן בכלל, אני פשוט מתקיים, עושה את השמירות שלי, סיורים, תדריכי מוצב ותורנויות וחוזר לכלום.

השבוע שכלתי עוד חבר, אמנם לא מאוד קרוב אבל אהבתי והערכתי אותו מאוד. שיתפתי את החברים במילואים ואחד מהם אמר לי "איבדת הרבה אנשים בתקופה האחרונה לא?" המשפט הזה חלחל ויושב עליי מאז השיחה, כבר כמה ימים. תחושה כבדה ומבאסת, זה לא שלא ידעתי את זה אבל פתאום הוא הציף בי את המחשבות על האנשים האלו וזה מכביד עליי.

מהניסיון שלי בעשור השלישי לחיי (20 עד היום) בחיים יש תקופות טובות שבהן הכל מסתדר ועובד טוב, באווירה טובה. מנגד יש תקופות רעות שבהן אתה מרגיש לבד, חלש, לא ראוי, לא מתפקד, אז כל מה שצריך לעשות זה לחכות לא? לחכות שהגלגל יסתובב ואגיע לתקופה חדשה טובה. זה מה שאעשה, בינתיים אשרוד ואזכיר לעצמי שהתקופה תחלוף. אני מתנחם באווירה נחמדה מהחברים בפלוגה וראות טובה של הכוכבים בשמים בלילה (יתרון נחמד של מילואים במקום מרוחק מזיהום אור). 

🌠