יש מידה מסוימת של ממשיות בפנטזיה, שמטפחים למועד מסוים ובסופו של דבר לא מתממשת. לכאורה יש אותה מידה של ממשיות לכל העולמות האפשריים של כל הרגעים האפשריים של כל מה שהיה יכול להתפצל מהעכשיו. אבל עצם הציפייה למשהו שיתרחש כאילו מעניקה לו ייתרון על כל שאר הרגעים האלטרנטיביים. כל התרחישים שהעליתי על הדעת ליום שישי בערב, כל התמונות המקוטעות שהעירו אותי פתאום מתנשמת באמצע הלילה (הברכיים שעומדות אחת מכל צד של הראש שלי, והלשון שלי שמטיילת מעלה וחוטפת בגניבה ליקוק אסור-במפורש של זין זקור), חיוך מסופק מאוד מול שמלה מספקת מאוד במראה, כל זה מצטבר ומעניק משקל למפגש גם אם התבטל.
אז אני שוכבת על הספה בסלון בשעת ערב של יום אחרי (והנה שוב - היום, יום שבת, לא היה נתפס בעיניי בתור "יום אחרי" אלמלא מה שהיה אמור להיות יום קודם ולא היה). והידיים שלי מרפרפות על האפשרויות. מלטפות ישבן שכואב בכאב רפאים מספנקיג שלא היה, מתענגות על סימני אצבעות בלתי נראים שהוטבעו בחזה באחיזה שלא היתה, מעסות שרירי לסת שדואבים-בכאילו ממציצה שלא היתה ארוכה (מציצה ארוכה שלא היתה), עוקבות אחרי שריטות שמתחילות בשום מקום ומסתיימות בשום מקום. ויותר מכל מסקרנים דווקא אותם סימנים אדומים שחולפים תוך כמה שעות בלי להשאיר זכר. הם ממשיים יותר מכל השאר, כי ממילא כבר לא היו אמורים להיראות היום. אותם אני יכולה לדמיין שהיו באמת והתפוגגו בינתיים.
לפני 18 שנים. 3 ביוני 2006 בשעה 16:34
