בזוקה באזיקים

זאת הפעם הראשונה שאני שמה לב לריח. עד עכשיו היו חושים אחרים. החמימות המעקצצת אחרי מכה, הצביטה של אזיקים, שיערות משיערות שונות שדוקרות או מתחככות או מחליקות. כל המלוחים של זיעה ושל זרע ושל דמעות. הקולות שמתעצמים ומתגרים ומגרים כשאי אפשר לראות את מקורם. אבל פתאום נעשה שקט, בלי מגע, בלי טעם, ואז הריח. ריח חם. הוא הדליק נר.

אני לא מסוגלת שלא להביט. אני מוצאת אותו יושב מהופנט כשהנר בידו. הלהבה מתנועעת ומשתקפת לו בעיניים, מוסיפה אש על אש.

"הסתובבת?"
"סליחה".

אבל אנחנו אומרים את המילים רק לצאת ידי חובה. שנינו מרוכזים בלהבה, ובמעגל החום שסביבה ובהשפעתו. נקודה קטנה של חלב מותך הולכת וצוברת נפח. שקערורית של אש נוזלית תופחת ושנינו עוקבים אחריה מרותקים. אני לא מסוגלת להישאר במקום, אני ניגשת וכורעת לרגליו ונושמת עמוקות את הריח החם. הוא מטה באיטיות את הנר, נותן לחלב לנטוף עד לשוליים המוגבהים מעט. הנשימה שלי נעצרת. אני מושיטה שתי ידיים, פרושות, חשופות, עירומות, ועוצמת עיניים. אבל כלום.

"תספרי לי איך זה".
"זה כמו רגע לפני הירידה הגדולה ברכבת הרים. לשניה אחת הלב דופק כמו מטורף, וזה נדמה כמו נצח, ואז זה לוהט, ומתפשט במעגלים של חום כמו מים בבריכה. והכי כיף לקלף!"

נדמה שהעור שלי עולה באש, בכל המקומות האינסופיים שהחלב יכול לנטוף עליהם, ברגישות העל הנפלאה הזאת של לא לדעת, לא לדעת איפה, ומתי, ועכשיו, ועכשיו.

ואז הוא מכבה את הנר. ונשאר רק ריח של אחרי נר.

הוא רוכן לעברי ומנשק אותי על המצח. "אני אוהב אותך".
"רשע. אני לא מוצצת לך שבוע".