אחרי כמה חודשים בכלוב, הגעתי לנקודה שבה הורדתי את "ונילית קינקית" מהפרופיל שלי. מצאתי בעמדת הנשלטת הרבה מאוד כוח, וביטוי לצדדים מאוד עמוקים בי. הרגשתי שאולי מצאתי משהו שמתאים לי מאוד.
השבוע זה השתנה.
זה התחיל מחוויה חיובית מאוד, גם אם מפכחת. גיליתי שהתחושה שלי ש"אני כבר יודעת מה זה", שהביאה ליהירות מסוימת, לשאננות, לא היתה מבוססת. גיליתי שבכל ההתנסויות שלי נחשפתי (או יותר מדויק חשפתי את עצמי) לסוג מסוים מאוד של יחסי שליטה, יחסים שבהם למרות היותי נשלטת, אני בעצם כל הזמן בשליטה מלאה. מצייתת, מתמסרת, מרוגשת - אבל ללא תחושת אי ידיעה אמיתית. ביטחון מוחלט. ותמיד בהרגשה שהכול יכול להיפסק ברגע, ובהנד עפעף אפשר לעבור למשהו ונילי לגמרי.
כשנתקלתי בפעם הראשונה במשהו שונה, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה. העונג הביא אותי לאבד שליטה, וברגע שהבנתי את זה התפרקתי. בכיתי (בכי טוב, אבל שוב, חסר אונים). אמרתי עצור. למרבה המזל הייתי עם מישהו תומך (אתה בסדר אתה) והרגע הזה נוצל לשיחה על הצדדים השונים של בדסמ, ומה באמת אני רוצה להפיק ממנו. אם עד כה הפקתי כוח מהתענגות על מה שההתמסרות שלי עושה לצד שמולי, התחלתי להבין שאולי יש סוגים נוספים של כוח שאפשר למצוא. אם איבוד שליטה מפחיד אותי כל-כך, אולי התמודדות עם הפחד הזה יכולה להוציא אותי (בתהליך לא קל) אדם חזק יותר, ברמה עמוקה. וקיבלתי הצעה מפתה מאוד לנסות ולראות, לא במסגרת קשר זוגי.
המחשבות האלה העסיקו אותי כמה ימים. אבל הערב, לפני שהחלטתי, עברתי חוויה נוספת. הפעם חיובית הרבה פחות. זה התחיל בצורה מבטיחה - דייט של ממש. עם מישהו שמצא חן בעיניי בהרבה רמות - היה לי מעניין לדבר איתו, נהניתי בחברתו, נמשכתי אליו מאוד. אבל כשהעניינים התחילו להתחמם, מצאתי את עצמי מוטרדת, והטרדה הפכה לחשש והחשש לבהלה והבהלה הביאה אותי לבקש ממנו ללכת. אחר כך התפרקתי לבדי. אני לא מדברת כרגע על החלק שלו בעניין (הוא כעס מאוד והרגיש מרומה, כי באמת האמין שיכול להיות כאן משהו רציני, ונפתח בפניי, ואני סילקתי אותו מהבית. מצד שני, בכל הכעס שלו הוא לא ממש הבחין שאני מתפרקת, ורק החמיר את המצב). אני מדברת על מחשבות טורדות מנוחה מאוד שהעניין העלה, שעכשיו, אחרי שיחת הרגעה (ואתה, בכלל כמה שאתה בסדר אתה), אני יכולה להתמודד איתן בצורה קצת יותר מנתחת (כי הניתוח היה תמיד ויהיה לנצח מנגנון ההגנה שלי).
כשהגעתי לכאן, היתה לי הרגשה שאולי בתפקיד של נשלטת אמצא פיתרון לבעיה שלי. לכך שהרצון שלי להתמסר, והטוטאליות שאני מעניקה ומצפה לה, מפחידים בדרך כלל את הצד שכנגד. בתפקיד של נשלטת יש לגיטמציה מובנית להתמסרות הטוטאלית הזאת, ולכן חשבתי שזה ה-דבר. בנוסף, אין ספק שמבחינה מינית אני נמשכת למי שמפגין אקטיביות. גם זה משתלב. וגם בכאב מצאתי עונג, בהחלט. אבל הערב, עמדתי בפעם הראשונה בפני סיכוי למימוש של מה שלכאורה חיפשתי. מישהו שמעניין אותי ושמתעניין בי ברמת הקשר הרציני, שאני נמשכת אליו, ושנמצא בצד השולט של הסקלה. אבל תוך כדי העניין, גיליתי שאני נרתעת. לא ממנו, אלא מרצינות ההצעה שלו. זה לא שהוא הביע רצון למשהו שנראה לי קיצוני. הוא לא רצה 24/7 ובהחלט היה נראה שיכולים להתפתח דברים מעבר לבדסמ בלבד. אבל זה לא היה משחק. זה היה צורך שליטה אמיתי מצדו, שדרש צורך הישלטות אמיתי מצידי. במובן עמוק ומקיף מאוד. משהו שיצמח ויתפתח. וגיליתי שזה מרתיע אותי. שאני כמהה לתחושת המשחק המענג, שכהרף עין יכול להיפסק. ובשעות שעברו מאז, אני לא מפסיקה לחשוב, אולי עירבתי שני צרכים נפרדים. את הרצון שלי לאקטיביות מינית של הצד השני, ולשעשועי שליטה וכאב, אפשר לסווג תחת "ונילית קינקית". הצורך שלי להתמסר, הטוטאליות שלי, אולי לא מקומם בבדסמ אלא מחייבים הבנה נפרדת. אולי הבחירה בנשלטו?ת היתה רק ניסיון לתעל, בכוח, משהו שלא צריך להיות מתועל אלא מטופל ישירות וכשלעצמו.
אני לא יודעת. התגובה הראשונית שלי היתה להוריד את הנשלטת מהסוגריים ולהחזיר את הוונילית הקינקית לפרופיל. אבל זה עכשיו. נחכה ונראה. דיווחים מהשטח.
לפני 18 שנים. 6 באוגוסט 2006 בשעה 23:44
