בזוקה באזיקים

דאנג'ן פעם ראשונה. באופן לא מתוכנן ולא צפוי, בשכנוע ספונטני של חברים שעברו אצלי בדרך לשם. הצטרפתי, בשמלה אדומה ושתי צמות (רק בלי הצמות).

בדרך כלל אני לא מתחברת למקומות של רעש ועשן. בדרך כלל אני לא רוקדת, ויש בי משהו שמודע לעצמו בנוכחות אנשים לא מוכרים. אני לא יודעת מה ציפיתי למצוא כשתיפתח הדלת. אני יודעת שהיא נפתחה, ונכנסנו, ומכל הדברים שבעולם הציפה אותי נינוחות. כמעט כמו מקום שהיית בו לפני שנים, ונותר ממנו רק זיכרון מעורפל, ואת נכנסת ונזכרת ואומרת לעצמך, נכון, באמת תמיד היה פה נהדר.

זה קשור, כמובן, לחברה המשובחת שאיתה הגעתי ולמצב הרוח השליו שבו אני נמצאת באחרונה (שיער ורוד התחלף בשיער ברונטי, ואת המתיקות האביבית של סוכר-על-מקל החליפה מתיקות חורפית של שוקולד). אני מניחה שאם הייתי מגיעה עם בן זוג, או בחיפוש אחרי משהו, מזג הרוח שלי היה פחות נינוח ויותר מרוגש (מישהו שאל אותי מה אני מחפשת. ובכנות השבתי שכלום. לא באתי כדי לחפש, באתי כדי להיות). אבל באתי עם אנשים שהיה לי נעים לחלוטין להיות אני בחברתם, והייתי מוקפת באנשים שמתענגים על היכולת להיות הם עצמם. האנרגיות בדאנג'ן לוהטות לא רק מבחינה מינית אלא גם בקבלה החמה שלהן. אפשר להתעטף במקום הזה כמו בבית. בלי קשר לבדס"מ, אפילו בלי קשר לסקס, הרשות הציבורית לכל אחד להיות מה שהוא, ובעיקר לכל מי שמרגיש שבחיי היום יום נמצא איכשהו בהיסט (אפילו קל) מהמציאות ה"נורמלית". החופש הטוב הזה, והשמחה על היותך חי ומיני ואנושי (וזה למרות שיש שם גם בדידות, וצורך נואש. הם מורגשים, הם קיימים. אבל הם חלק מהכלל, כמו שצל הוא חלק מאור).

לא ש"עשינו" הרבה (לפחות אלה מאיתנו שלא היו בזוג). הנאה גדולה מההופעה של ונוס (שאחראי לפני דעתי במו ידיו וקולו וקפיצותיו וסשניו לחצי מהאנרגיות הטובות של המקום), התבוננות ופשוט הוויה, נשימה עמוקה (ומעושנת) ממי שאנחנו שם.

ובפעם הבאה, אולי בכל זאת עם מישהו להתחכך בו :-)