מין כעס כזה על היקום, שמונע ממני את מה שאני רוצה וצריכה (ונודה, בגדול, שמרגישה שמגיע לי). סוג של רגרסיה לגיל חמש אולי, אבל בלי הממתקים והאופקים הבלתי נגמרים.
והכעס הזה מוצא מיקוד, איכשהו, באנשים ששולחים הודעות העתק-והדבק. ומתוכם במיוחד באנשים ששולחים הודעות העתק-והדבק שמתחזות להודעות אישיות. כאלה שמהללים את הפרופיל שלך, רק שלך, כמה שהוא מקסים/מסקרן/מיוחד/רגיש/סקסי/מה שזה לא יהיה, וכמה שאת מקסימה/מסקרנת/מיוחדת/רגישה/סקסית/מה שזה לא יהיה.
בדרך כלל קל מאוד לזהות הודעות כאלה. בטח הודעות שמהללות את הכרטיס, כי נדירים המקרים שמישהו מהלל את הכרטיס ולא ממשיך ממנו לבלוג (יופי. עכשיו נתתי להם עוד נשק. להעמיד פנים שקראו גם את הבלוג). אני חושבת שאולי פעם אחת נפלתי בפח. אני גם לא טורחת לענות, בדרך כלל. אבל בזמן האחרון הן כל-כך מכעיסות אותי. וכל-כך מכאיבות לי. מעציבה אותי ההתרגשות שדעכה מאדומות חדשות. מעציב אותי לראות את הכנות שבה כתבתי את הכרטיס (שהוא מאוד אני) זוכה ללעג הזה של ההודעות המשוכפלות המתיימרות לייחודיות. אני יודעת שזה לא מכוון נגדי. אבל כל-כך נמאס לי מהן.
איש אחד, דווקא באתר ונילי, כתב לי שהוא מת על השיער הוורוד שלי ואם יש סיכוי שיזכה לראות את הצבע האמיתי. אני מעדיפה אלף מונים הודעה ישירה כזאת, על הודעה שמתיימרת להיות רגישה ורומנטית, כשכל מה שמייחד אותי באמת באותו רגע היא העובדה שהופעתי ברשימת המחוברים כרגע.
לפני 17 שנים. 27 בינואר 2007 בשעה 23:27
