לפני 17 שנים. 15 במרץ 2007 בשעה 22:45
איך לפעמים דווקא לדברים הקטנים, שנעשים כמעט כבדרך אגב, יש כוח כזה. כמו כשמתעוררים, ועדיין גם הוא גם אני מנומנמים, והוא מושך אותי אל מתחת לשמיכה, אל בין הרגליים, אפילו לא למציצה, רק מתחכך בפנים שלי עד שגומר עליהן, וכל זה בחמימות העצלה של הרגעים האלה שהם עוד לא ממש ערנות. ואיך שהתמונות האלה, המטושטשות קצת, ממשיכות לרדוף אותי בעוצמה. סוג של שימוש בסיסי ביותר, להידחף ככה למטה למקום שבו אני אפילו לא נראית, לא אני עוד, אלא כלי לגמירה.
