בזוקה באזיקים

מחשבות על השפלה, ומאיזה מקום באה ההנאה ממנה (אצלי), במקור כתגובה לפוסט של Lilith Silver על השפלה.

האם האפרודיזיאק בהשפלה הוא שנאה עצמית? אצל אנשים רבים כן, וזה עצוב וממריד וקשה לקרוא, אבל זה לא ככה תמיד.

אני יכולה לדבר רק מניסיון אישי, כחובבת השפלות במידה. תמיד, ובלי יוצא מהכלל, אתחרמן רק מהשפלה שבסתר לבי אני לא באמת מאמינה בה, ושאני משוכנעת במאה אחוז שהמשפיל לא באמת מאמין בה. רק עם מעטים זה עובד אצלי, ואני בררנית מאוד בעניין. אבל עם אותם מתי מעט, כן, זה רב עוצמה. איתם, עד לאחרונה השפלות כגון "מטומטמת", "מכוערת" או "כלבה" עשו את שלהן. בזמן האחרון גיליתי לשמחתי שאני יכולה לחיות בשלום רב גם עם "שמנה" לנגזרותיה מעולם החי, כשיא של תהליך חיובי מאוד של קבלה עצמית. עד לפני חודשים ספורים, זה היה שובר אותי. היום זה חלק מהמשחק.

אז מה הקסם בהשפלות האלה, אם הן לא ניקוז מוגלה משחרר? קשה לנתח דבר כזה, ודאי לגבי עצמך. אני יכולה לומר שבגדול, כמו הפקודות, השימוש כחפץ, כל הדברים הנפשיים ולא הפיזיים, הריגוש קשור אצלי בדיוק לחיבור הזה בין ההפכים. העובדה שמישהו פוקד, משתמש ו"פוגע", לכאורה בשליטה מוחלטת, לכאורה הכול כדברו ולתענוגו, אבל למעשה נמשל בידי תשוקתו בצורה מאוד בסיסית. למעשה חושק בי, ורוצה אותי, באופן שמפריך בעליל את כל ההקטנות האלה. כנראה בגלל זה הדבר שמחרמן אותי יותר מהכול זה הרגע שבו הוא מאבד שליטה ונכנע לתשוקה.