מנגינה חרישית בעולם מסוכן;

*אני במחסום כתיבה , אז לבנתיים… 

לא לפחד להרטב איתו, פשוט לשחרר, הזמן עוצר מלכת, רק הוא ואני. 

** מחכה לאדם הזה.

לפני כמה חודשים כחלק מהתנסותי בבתי משפט;  לאחר דיון בנושא אלימות במשפחה שהתקיים במחוזי, ניגשה השוטרת לתובע מטעם הפרקליטות ואמרה לו שלא ניתן עוד פעם להעביר את הכתב אישום לכדי עסקת טיעון ושלא לקבל הכרעה משפטית על כך.

מסקרנותי,  כיאה לסטודנטית חנונית, שאלתי במה מדובר?

השוטרת הייתה נעימת הליכות ואמרה שאולי מומלץ להתייעץ עם סטודנטית באקדמיה.

ובעצם כך היה: מדובר בצעירה ככל הנראה צמודה לגילי, שהתעניינה בקשר בדסמי. הכירה אדם, ונפגשה עמו. הם בנו מערכת יחסים  מבוססת  שליטה . באחד מהימים בהם נפגשו, הוא הזמין חבר ושניהם הכאיבו לצעירה רבות, חיללו כל חלק מגופה והשאירו סימני חבלה לכל אורך גופה.

השניים התווכחו והיא החליטה להגיש תלונה.

הוגש נ׳ השניים כתב אישום על עבירות:

חבלה של ממש, ועבירת האינוס.

הסנגור חתר לעסקת טיעון יחד עם התובע כדי למחוק את עבירת האינוס ולהקטין את החבלה של ממש, לעבירת חבלה בלבד.

השוטרת טענה שלא ניתן שוב למחוק את הסיפור בעסקת טיעון, וכי אם חייבת הכרעה משפטית שתיצור הרתעת הרבים ותיתן תשובה  משפטית מה קורה בשל מצבים דומים, בהן קיימת הסכמה מפורשת ליחסים אלימים, מתי עובר הגבול.

הם צחקו בניהם שאמורה להיות מילת ביטחון, שאמורה לחתוך את המצב ותהו מה קורה כאשר הבחורה מעוניינת בכמה ספנקים, לפי דבריה של השוטרת: ״ אז מה אם היא אוהבת מכות בטוסיק, זה אומר שהיא רוצה שהוא יביא את חבר שלו והם ישכבו איתה ביחד?״.

לטעמי, זה עניין מסוכן.

מחד גיסא, נדרשת הכרעה. בדסמ הוא תחום אפור, טאבו וכפי שכולנו יודעים דבר ללא רגולציה ואסדרה הופך למסוכן יותר, ונמצא בצללים – כך שהכל מותר.  ״השולטים״ לכאורה, צריכים לדעת שגם ליחסים בהסכמה המבוססים על אלימות, נדרשת מסכת גבולות, מבחנים המייצרים מסגרת. ולכן, זו הייתה תשובתי המיידית כמשפטנית לעתיד.

מאידך, התערבות ביחסי אישות היא ידועה במשפט האזרחי כפסולה, אלא בנסיבות חריגות. אם נתערב ונכניס את המשפט לחדר המיטות, לא נאפשר את הדבר החשוב ביותר מזכויותינו כאדם: הזכות לחירות והזכות לאוטונומיה.

המוסר והמשפט, שניהם כאחד, מאמינים שהזכות שלי היא לבחור ולכתוב את ״סיפור חיי כרצוני״. אם אני מעוניינת וטוב לי כך;  אהיה קטנה ומושפלת, כי זו מסגרת החיים שאני נהנת ממנה.

גם אם מבחינה מוסרית היא בזויה בעיניי החברה,  ואולי מבחינה מוסרית דווקא להכיר בעצמי ובאדם שאני, זו תוחלת המוסר.

אילו נגביל ונחליט מבחנים לשולט/ת הראוי/ה האם באמת נזכה ליחסים חופשיים?

ומה באשר לכך, שהם עצמם יהיו כפופים להחלטות, כך שיחסי השליטה בעצם נלקחים מהם.

וברור שאם טוב לי אני לא אגיש תלונה, ובכך ביחסים יישארו בצללים.

אז התשובה לכך היא מורכבת:

אני חושבת שנדרשת הגנה משפטית על נשלטות ונשלטים -  מול מע׳ המשפט, מנגד זה טריקי.

ואם נרד לרזולוציות קטנות ומשפטיות יותר. נניח שנכנסנו להליך. עליהם לחשוף את הפרטים המביכים ביותר שהיו בין השניים – כדי ״לחשוף את האמת״, ובעצם  להביך את עצמם בבית משפט, לנסות להוכיח מה בר הסכמה ומה לא.

כהרגלי, נותרתי ללא תשובה.

למזלי ולשמחתי, כתב אישום במידת הצורך התקיים, שכן עבריין במידת הצורך ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. אך מה באשר לשולט שללא ״כוונה תחילה״ יצר מצב דומה ובהסכמה מצויה.

האם בכלל אנחנו מעוניינים שהמצב יקבל הכרה או שמא מעדיפים להשאר כך, שכן לשמור על הקהילה סגורה? 

חזרתי ללמוד, מחר המבחן ראוי מצידי ללמוד ולתהות גם בו. 

יש ימים בהם הצורך בלהיות ליטלית מתהדק. 

להרגיש קטנה למולו, ליפול לליטוף שלו, לידיים הגדולות. 

אני עוצמת את העיניים ונותנת לתחושות הנעימות בגוף להוביל. 

תחושת הביטחון שבגופי היא הראשונה שמתמלאת, היא מקנה לי את היכולת לשחרר את הגוף, להיות מובלת. 

אני לא צריכה לפחד, אני לא מפחדת.

דאדי פה, שומר, מגן - גם אם היד מכה  את הישבן. הכאב זז, הוא נכנס ואני שותקת את שתיקת העונג. 

מתמסרת לידיים שלו, לכאב שהוא מפיג על גופי. 

אני נאנחת , הוא רואה אותי(הוא תמיד אומר שחייב להסתכל על הילדה שלו בזמן הכאב, לראות אותה ולתוכה) הוא רואה שאני נהנת מהכאב ועדיין לא ברף החשש. 

הוא מגביר את העוצמה , אני מסתכלת עליו, מחייכת מתגרה ומראה לו את תחושת הביטחון שלי בזכותו. 

אני לא מפחדת ממנו, אני נהנת ממנו, אני מלאת יראת כבוד כלפיו, אבל אני בטוחה. 

התחושה השנייה שמתמלאת היא סקרנות.

אחרי שדאדי הקנה תחושת ביטחון, לי בתור ליטלית, ניתנת האופציה להשתובבות. אני משחקת, בוחנת גבולות; נוגעת/ לא נוגעת. בודקת מה גורם לדאדי להביע רגש: מה מצחיק אותו? מה מכעיס אותו? מה מעצבן ומה אסור לעשות?

כיאה לילדה שובבה, אני רוצה שדאדי יזכיר לי את המקום שלי. אני משחקת, מתחצפת, מגרה אותו(אולי אפילו מספרת לו על המאמן במכון). 

הוא לא כועס ולא עצבני, הוא אומר שאין צורך לצעוק, הכל ברור! אבל, למעשים יש תגובה. 

והתגובה שלו  היא להוריד אותי אל מול החוצפה שלי. 

לתת לי מענה בהתייחס לפעולה. 

ואני מחכה לזה…

אני מחכה ליד שלו שתהדק את צווארי, לרגע תשחק באוויר שלי.

אני מחכה לתחושת הבעלות שיתקרב אליי במכון ויראה נוכחות אל מול המאמן. 

שיוריד אותי על ארבע כשאני מסתכלת עליו בעיניים מתנצלות. 

שיניח אותי לצד רגליו ויזכיר את מקומי למולו. 

לאחר כל זה, התחושה השלישית והנעימה מכולן: שלווה. 

הגוף נינוח, אחרי הכאב והספיגה. 

הוא מרים אותי אליו, על הרגליים שלו, מלטף לי את הפנים, אולי גם מנקה לי אותם ואומר שהוא פה, איתי. 

שאני לא לבד. 

הוא מכניס אותי למקלחת, מסבן, שוטף, קולע לי צמה ושם לי דיסני בטלויזיה (אני מפחדת מסרטים מפחידים בלילה). 

הוא מבטיח שהוא שומר עליי, על הילדה שלו, הוא גאה בי על הדרך שלי, גם אם אני שובבה קטנה. 

תודה על התחושות דאדי. 

פרי דמיוני.

הם מנצנצים ויפים כמו הירח, אז התלהבתי🤭

אין פואנטה.

Fly me to the moon
Let me play among the stars
Let me see what spring is like
On a, Jupiter and Mars
In other words, hold my hand
In other words, baby, kiss me
Fill my heart with song
And let me sing for ever more
You are all I long for
All I worship and adore
In other words, please be true
In other words, I love you
Fill my heart with song
Let me sing for ever more
You are all I long for
All I worship and adore
In other words, please be true
In other words, in other words
I love you.
 

…

כן יש לי חולשה לידיים!

יש אבחנה(לא הבחנה) בין חופש - לבחירה חופשית. 

חופש הינו תחושה שבגוף - יכולה לבוא לאדם בכל תצורה כזו או אחרת; יש אדם שירגיש חופשי בתוך המסגרת, יש אדם שירגיש חופשי מחוץ למסגרת, ויש כאלו שיגדירו את עצמם חופשיים בחופשה . 

בחירה חופשית - נתונה לפרשנות, יש שיגידו שאנחנו בני אדם, נולדנו חופשיים, ולכן יש לנו את הזכות לבחור. במקביל, יש שיגידו שזו המצאה שמעוצבת על ידי אנשים ספצייפים, מוזמנים לקרוא כתבתי על זה בעבר. 

כאמור, לפי דעתי בחירה חופשית היא אכן דבר מקרי, בעולם שבו אנחנו חיים, אך החופש הוא בהחלט מקור לתחושה.

לפני שנתיים ״בחרתי לטוס לסרי לנקה״ אני מניחה שהבחירה , הייתה נגזרת לבחירה חופשית מצומצמת. 

קפצו לי מודעות לאינסטגרם על ריטריט, והחשק נולד מעצמו - ״כאילו בחרתי לטוס״. 

החלטתי לטוס לבד, קצת לפני שכל השכבה שלי יצאה לטיול הגדול, לחברים שלי עוד לא היה את האומץ לטוס.

הייתי הראשונה בשכבה.

לא רציתי לוותר על החלומות שלי ופשוט החלטתי לטוס לבד. 

כשעליתי על המטוס, אני זוכרת את הלב הדופק, הנשימות הכבדות והבכי המתפרץ. 

זו הייתה הפעם הראשונה שהקשבתי לעצמי, לא הלכתי בסלילה, לא בדרך הרגילה, שמעתי את עצמי.

כמובן שסרי לנקה כמו סרי לנקה, מרגישה כמו חוף מיוחד בתל אביב, כלומר מהר מאוד הכרתי מלא ישראלים, התחברתי והמשכתי איתם. 

אני זוכרת את הלו״ז המיוחד שהיה לי -  ״פשוט לחיות״. 

קמתי בבוקר, לנוף היפה בעולם.

תפסתי את הגלשן ורצתי אל המיים, עם הגלים היפים בעולם. 

קראתי ספר, נשמתי. 

ובערב.. 

חגגתי 😄 

ושוב חגגתי :)

מסיבות, מסיבות ואפטר פארטיז. 

זו הייתה הפעם הראשונה, שלא ריציתי.

שעשיתי מה שבא לי. מה שאני רוצה. 

כשלא רציתי לקום - פשוט לא קמתי. 

כשרציתי לטייל ולהכיר אנשים יפים - פשוט טיילתי.

ואפילו.... 

כשרציתי לשכב עם ישראלי חתיך - פשוט שכבתי. 

הכל הרגיש כל כך פשוט פתאום, קל.

יש אנשים שזה נראה להם טריוואלי, כי כך הם חיים. 

בשבילי זה היה ״לצאת מגדרי״.

אני בחורה מסודרת, מאורגנת, יש לי לו״ז מסודר, יומן מאוגד ואיך לא? אני מרצה את כל העולם (במיוחד את הוריי). 

סטודנטית, מצטיינת, עובדת, מתנדבת - וכל זה שחלילה לא אצא מגבולות המסגרת. 

שהכל יהיה מדויק לקראת השלב הבא. 

הכל נכון..

ופתאום? אני ״חופשייה״ ומבולבלת. 

מה עושים? הכל מותר. 

אין חוקים, אין מסגרת - מותר. 

זו הייתה התחושה הכיפית בעולם, טעמתי פעם ראשונה בחיי בירה(לפני הייתי בחורה סאחית של יין לבן), הייתי 24/7 בבגדי ים ובגדים חשופים (הכל מותר), חגגתי את עצמי באמת. ממסיבה למסיבה.

ואיך לא? החופש בים. 

אני זוכרת שהיה שלב שירד גשם מבול ורצתי לים- כמו ילדה. 

צללתי, הרמתי את הראש מעל קו המים  ואני נרטבת מהגשם כאילו אין מחר. 

חייכתי את החיוך המאושר ביותר שזכור לי והתחלתי לבכות. 

הזכות לחיות, להרגיש, לטעום, לגעת ובעיקר לא לתת לפחד לחדור אליי מלצאת מהמסגרת. 

תנו לי לספר לכם:  כשחזרתי הביתה, הדבר הראשון שעשיתי היה להכנס למסגרת ולהרשם ללימודים אקדמאיים - אולי גם שם אני מרגישה חופשייה, בתוך המסגרת :)

לא כזה רגעי. 

ממש לא! 

מאדם מיוחד. 

איש שיחה, מקום בטוח, כזה שמשרה בטחון להרים ידיים ופשוט נותן לגוף ולנפש להיות ברגע. 

שמסתכל עליי, על האישה- ילדה שאני. 

מאפשר לי לפתוח את הגוף, להיות בטוחה גם כשעיניי מכוסות. 

בתוך חוסר הודאות אדע שהוא כאן, שהגוף יכול להרטב, להנות, ולהפוך לאט לאט לשלו. 

להפוך לכלי משחק בתוך העולם שלו. 

שהגוף ישתחרר למולו ; הוא יבחן, ייגע, ילטף, יכאיב והגוף יתמסר לזה. 

אראה לו דרך הגוף, המילים והמעשים שאני רוצה להיות שלו, שאני רוצה לרצות אותו. שיהיה לו אכפת, כשארד למטה ארגיש הכי מועצמת שיש- כי זה עבורו. 

אף פעם לא התרגשתי סתם מסשן שליטה, זה לא מעניין. 

העניין הוא אנחנו, החיבור, העומק. 

כך באמת אני רוצה לעשות כל מה שיהיה לו נעים. 

כי הוא בשבילי ואני בשבילו.

הוא ישחק , יסתכל, יביך. 

אני אתמסר כי זה הוא. 

אחרי הכל , הוא ילטף את השיער שלי, ירגיע אותי, יחזיר אותי להיות האדם שאני ויחייב אותי ללמוד (בכל זאת תקופת מבחנים)