יש ימים בהם הצורך בלהיות ליטלית מתהדק.
להרגיש קטנה למולו, ליפול לליטוף שלו, לידיים הגדולות.
אני עוצמת את העיניים ונותנת לתחושות הנעימות בגוף להוביל.
תחושת הביטחון שבגופי היא הראשונה שמתמלאת, היא מקנה לי את היכולת לשחרר את הגוף, להיות מובלת.
אני לא צריכה לפחד, אני לא מפחדת.
דאדי פה, שומר, מגן - גם אם היד מכה את הישבן. הכאב זז, הוא נכנס ואני שותקת את שתיקת העונג.
מתמסרת לידיים שלו, לכאב שהוא מפיג על גופי.
אני נאנחת , הוא רואה אותי(הוא תמיד אומר שחייב להסתכל על הילדה שלו בזמן הכאב, לראות אותה ולתוכה) הוא רואה שאני נהנת מהכאב ועדיין לא ברף החשש.
הוא מגביר את העוצמה , אני מסתכלת עליו, מחייכת מתגרה ומראה לו את תחושת הביטחון שלי בזכותו.
אני לא מפחדת ממנו, אני נהנת ממנו, אני מלאת יראת כבוד כלפיו, אבל אני בטוחה.
התחושה השנייה שמתמלאת היא סקרנות.
אחרי שדאדי הקנה תחושת ביטחון, לי בתור ליטלית, ניתנת האופציה להשתובבות. אני משחקת, בוחנת גבולות; נוגעת/ לא נוגעת. בודקת מה גורם לדאדי להביע רגש: מה מצחיק אותו? מה מכעיס אותו? מה מעצבן ומה אסור לעשות?
כיאה לילדה שובבה, אני רוצה שדאדי יזכיר לי את המקום שלי. אני משחקת, מתחצפת, מגרה אותו(אולי אפילו מספרת לו על המאמן במכון).
הוא לא כועס ולא עצבני, הוא אומר שאין צורך לצעוק, הכל ברור! אבל, למעשים יש תגובה.
והתגובה שלו היא להוריד אותי אל מול החוצפה שלי.
לתת לי מענה בהתייחס לפעולה.
ואני מחכה לזה…
אני מחכה ליד שלו שתהדק את צווארי, לרגע תשחק באוויר שלי.
אני מחכה לתחושת הבעלות שיתקרב אליי במכון ויראה נוכחות אל מול המאמן.
שיוריד אותי על ארבע כשאני מסתכלת עליו בעיניים מתנצלות.
שיניח אותי לצד רגליו ויזכיר את מקומי למולו.
לאחר כל זה, התחושה השלישית והנעימה מכולן: שלווה.
הגוף נינוח, אחרי הכאב והספיגה.
הוא מרים אותי אליו, על הרגליים שלו, מלטף לי את הפנים, אולי גם מנקה לי אותם ואומר שהוא פה, איתי.
שאני לא לבד.
הוא מכניס אותי למקלחת, מסבן, שוטף, קולע לי צמה ושם לי דיסני בטלויזיה (אני מפחדת מסרטים מפחידים בלילה).
הוא מבטיח שהוא שומר עליי, על הילדה שלו, הוא גאה בי על הדרך שלי, גם אם אני שובבה קטנה.
תודה על התחושות דאדי.
פרי דמיוני.