פנטזיות וסיפורים נוספים

פרק ראשון: הלילה הראשון
השעה הייתה חצות, והרוח הקרירה של מדבר יהודה ליטפה את עורו של מתן כשישב על כיסא הפלסטיק המתנדנד בעמדת השמירה. העמדה היתה קטנה צפופה, עם ריח של חול ואבק שהתערבב עם זיעה ישנה. מולו, על כיסא דומה, ישב אמיר, גבר גבוה עם זקן שחור סמיך וזיפים שהשתפלו על צווארו כמו צל כבד. עיניו של אמיר היו חדות, חוקרות, כאילו הוא יכול לראות דרך מתן, דרך המדים המרופטים שלו, דרך המחשבות שהסתחררו בראשו.

מתן ניסה להתרכז בנוף החשוך שמסביב. השמירה הזו, הראשונה שלהם יחד, הייתה אמורה להיות שגרתית. בסיס קטן, מבודד, עם שום דבר מלבד הרוח והצללים של ההרים. אבל משהו באמיר, בדרך שבה הוא ישב, רגליו מפושקות, ידיו שלובות על חזהו, גרם למתן להרגיש קטן יותר, חשוף יותר.

"מה אתה חושב, מתן?" קולו של אמיר היה נמוך, מחוספס, כמו חצץ שנרמס תחת מגפיים. הוא לא הסתכל על מתן כשדיבר, עיניו היו נעוצות באופק, אבל המילים נשמעו כאילו הן מכוונות ישירות אליו.

"על מה?" מתן ענה, מנסה לשמור על קול יציב. הוא לא רצה להישמע חלש, לא מול אמיר. משהו באיש הזה, בדרך שבה הוא נשא את עצמו, גרם למתן להרגיש שהוא צריך להוכיח משהו.

"על הכל. על הצבא הזה, על החיים, על מה שקורה בראש שלך כשאתה יושב פה בחושך ומחכה שמשהו יקרה." אמיר סוף סוף הפנה את מבטו אליו, והעיניים שלו היו כמו שני פנסים שחורים שחדרו דרך מתן.

מתן בלע את רוקו. הוא לא היה רגיל ששואלים אותו דברים כאלה. רוב החיילים שהכיר דיברו על שטויות – על משחקי כדורגל, על בחורות, על כמה הם שונאים את המפקד. אבל אמיר היה שונה. הוא לא דיבר סתם כדי למלא את השקט. כל מילה שלו נשמעה מכוונת, כאילו הוא יודע משהו שמתן לא יודע.

"אני... לא יודע," מתן מלמל, מרגיש איך הלחץ עולה בחזהו. "אני חושב שזה מוזר, להיות פה. כלומר, אנחנו יושבים פה, שומרים על כלום, לא? מי יבוא לכאן? זה סתם בזבוז זמן."

אמיר צחק, צחוק קצר ויבש. "בזבוז זמן? זה מה שאתה חושב? תראה, מתן, הכל פה זה משחק של שליטה. אתה חושב שאתה שומר על הבסיס? לא. אתה שומר על הראש שלך. על היכולת שלך לא להשתגע כשאתה תקוע במקום הזה, עם מחשבות שרצות בלי שליטה."

מתן הרגיש איך המילים של אמיר נכנסות מתחת לעורו. הוא לא ידע איך לענות. הוא לא היה רגיל שמישהו מדבר ככה, כל כך ישיר, כל כך בטוח. הוא הסתכל על אמיר, על הידיים הגדולות שלו, על השערות השחורות שהציצו מתחת לשרוולי המדים. משהו באמיר היה מחוספס, גולמי, אבל גם מושך בצורה שמתן לא הצליח להסביר לעצמו.

"אתה תמיד מדבר ככה?" מתן שאל, מנסה להישמע קליל, אבל הקול שלו בגד בו. הוא נשמע סקרן מדי, מעוניין מדי.

אמיר חייך, חיוך קטן, כמעט זדוני. "רק כשאני רואה מישהו ששווה לדבר איתו."

המילים האלה היו כמו מכה קלה, כזו שמרגישים אבל לא ממש כואבת. מתן הרגיש איך הלחיים שלו מתחממות, והוא הודה בלבו על החושך שמסתיר את המבוכה שלו. הוא לא ידע מה לעשות עם זה, עם המבט של אמיר, עם הדרך שבה הוא דיבר, כאילו הוא יודע בדיוק איך לגרום למתן להרגיש חשוף.

השעות חלפו, והשיחה ביניהם זרמה, אם כי לא תמיד בקלות. אמיר דיבר על החיים שלו לפני הצבא, על הילדות שלו בעיר קטנה, על איך הוא למד לשלוט בסביבה שלו כי לא הייתה לו ברירה. "כשאתה גדל במקום שכולם מצפים ממך להיכשל, אתה לומד להיות חזק, מתן. לא פיזית. בראש. אתה לומד לשלוט במחשבות שלך, במה שאתה מראה לעולם."

מתן הקשיב, מרותק. הוא לא היה רגיל שמישהו מדבר ככה, חושף כל כך הרבה ועדיין נשאר כל כך סגור. הוא מצא את עצמו מספר על עצמו, על הילדות שלו, על איך תמיד הרגיש שהוא לא ממש משתלב. "אני לא יודע," הוא אמר בשלב מסוים, "תמיד הרגשתי שאני מחפש משהו, אבל אני לא יודע מה."

אמיר הסתכל עליו, והפעם לא היה חיוך. "אתה תמצא את זה, מתן. אבל זה לא יבוא סתם. אתה צריך מישהו שיראה לך את הדרך."

המילים האלה נשארו עם מתן הרבה אחרי שהשמירה הסתיימה. כשהשמש עלתה, והם חזרו לבסיס, הוא הרגיש שמשהו השתנה. הוא לא ידע מה זה, אבל הוא ידע שהוא רוצה לראות את אמיר שוב, לשמוע אותו מדבר, להרגיש את המבט הזה שגורם לו להרגיש חי.

אני לא יודע מה קורה לי. אני יושב פה, בעמדה המטופשת הזו, עם בחור שאני בקושי מכיר, ואני מרגיש כאילו הוא רואה אותי. ממש רואה אותי. לא את מתן החייל, לא את מתן שצועק "כן, מפקד!" ומנסה להשתלב עם כולם, אלא אותי, את מי שאני באמת. ואני אפילו לא יודע מי זה. אני יושב פה, והראש שלי מלא מחשבות, והוא פשוט... מדבר. כאילו הוא יודע מה אני חושב לפני שאני יודע. זה מפחיד אותי, אבל זה גם... מרגש. אני לא אמור להרגיש ככה, נכון? אני אמור לשבת פה, לשמור, לחשוב על הבית, על החברים, על מה אני אעשה בסוף השבוע. אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו. על הקול שלו, על המבט הזה, על איך שהוא יושב, כאילו כל העולם שייך לו. מה זה אומר עליי? אני לא יודע. אני לא יודע כלום. אבל אני יודע שאני רוצה שהוא ימשיך לדבר. אני רוצה לשמוע עוד. אני רוצה להבין מה הוא רואה בי, כי אני לא רואה את זה בעצמי.

השעות חלפו, והשיחה ביניהם זרמה, אם כי לא תמיד בקלות. אמיר דיבר על החיים שלו לפני הצבא, על הילדות שלו בעיר קטנה, על איך הוא למד לשלוט בסביבה שלו כי לא הייתה לו ברירה. "כשאתה גדל במקום שכולם מצפים ממך להיכשל, אתה לומד להיות חזק, מתן. לא פיזית. בראש. אתה לומד לשלוט במחשבות שלך, במה שאתה מראה לעולם."

מתן הקשיב, מרותק. הוא לא היה רגיל שמישהו מדבר ככה, חושף כל כך הרבה ועדיין נשאר כל כך סגור. הוא מצא את עצמו מספר על עצמו, על הילדות שלו, על איך תמיד הרגיש שהוא לא ממש משתלב. "אני לא יודע," הוא אמר בשלב מסוים, "תמיד הרגשתי שאני מחפש משהו, אבל אני לא יודע מה."

אמיר הסתכל עליו, והפעם לא היה חיוך. "אתה תמצא את זה, מתן. אבל זה לא יבוא סתם. אתה צריך מישהו שיראה לך את הדרך."

הילד הזה, מתן, הוא שונה. אני רואה את זה בעיניים שלו, בדרך שבה הוא זז, כאילו הוא מפחד שמישהו יראה אותו באמת. הוא לא יודע כמה הוא שקוף. אני מכיר את הטיפוס הזה. גדלתי מוקף בהם – אנשים שמנסים להסתיר מי הם, אבל הכל כתוב עליהם. הוא מפחד, אבל הוא סקרן. הוא רוצה משהו, אבל הוא לא יודע מה. ואני... אני לא יודע למה אני מרגיש צורך לגרום לו להבין. יש משהו בו שמושך אותי. אולי זה כי הוא לא כמו האחרים פה, שצועקים ומתלוננים ולא חושבים פעמיים על כלום. הוא חושב. הוא מרגיש. ואני רוצה לראות עד כמה אני יכול לגרום לו להרגיש. עד כמה אני יכול לגרום לו להבין מי הוא באמת. זה מסוכן, אני יודע. אבל אני לא יכול לעצור את עצמי. אני רוצה לראות לאן זה יוביל.

השמירה נמשכה, והשיחה ביניהם הפכה עמוקה יותר. מתן סיפר על הילדות שלו, על איך תמיד הרגיש שהוא לא ממש משתלב, על איך הוא תמיד חיפש משהו שיגרום לו להרגיש שלם. אמיר הקשיב, אבל לא רק הקשיב – הוא שאל, חקר, דחף את מתן לחשוב עמוק יותר. "אתה לא יכול סתם לחכות שהחיים יתנו לך תשובות," הוא אמר בשלב מסוים. "אתה צריך לקחת אותם. אתה צריך לשלוט במה שקורה לך."

מתן הרגיש כאילו המילים של אמיר פותחות משהו בתוכו, משהו שהוא לא ידע שקיים. הוא הרגיש חשוף, אבל לא בצורה רעה. הוא הרגיש כאילו מישהו, לראשונה, באמת רואה אותו.

כשהשמש עלתה, והם חזרו לבסיס, מתן הרגיש שמשהו השתנה. הוא לא ידע מה זה, אבל הוא ידע שהוא רוצה לראות את אמיר שוב, לשמוע אותו מדבר, להרגיש את המבט הזה שגורם לו להרגיש חי.

[תגובות יעזרו לי להמשיך]