השמירה השנייה שלהם התחילה בשקט. מתן הרגיש את הלב שלו דופק מהר יותר כשראה את אמיר מטפס על הסולם למגדל. הוא לא ידע למה הוא כל כך מתרגש, אבל משהו בהופעה של אמיר – הזקן, הידיים, המבט – גרם לו להרגיש כאילו הוא עומד על סף משהו גדול, משהו שהוא לא ממש מבין.
"אתה שקט הערב," אמיר אמר אחרי כמה דקות של דממה, קולו חותך את האוויר כמו סכין.
"סתם... עייף," מתן מלמל, אבל הוא ידע שזה לא נכון. הוא לא היה עייף. הוא היה מלא מחשבות, מלא שאלות, מלא תחושות שהוא לא ידע איך לעבד.
אמיר הסתכל עליו, והפעם היה משהו שונה במבט שלו. הוא לא היה סתם סקרן. הוא היה... רעב. "אתה לא עייף, מתן. אתה מפחד."
"מפחד?" מתן הרים גבה, מנסה להישמע בטוח, אבל הקול שלו רעד. "ממה יש לי לפחד?"
"מעצמך," אמיר אמר, והמילה נחתה כמו אבן כבדה. "אתה מפחד ממה שאתה מרגיש. ממה שאתה רוצה."
מתן הרגיש איך הלב שלו מפספס פעימה. הוא לא ידע מה לענות. הוא לא ידע איך אמיר יודע, איך הוא רואה דברים שמתן בקושי מודה בהם לעצמו. הוא פתח את הפה, אבל לא יצאו מילים.
"אל תדאג," אמיר המשיך, קולו רך יותר עכשיו, אבל עדיין עם אותה עוצמה. "אני לא אדחף אותך לשום מקום שאתה לא רוצה להגיע אליו. אבל אני רואה אותך, מתן. ואני יודע שאתה רוצה משהו. אתה צריך ללמוד לקחת את זה."
איך הוא עושה את זה? איך הוא יודע? אני לא אמרתי כלום, לא רמזתי על כלום, אבל הוא מסתכל עליי כאילו הוא קורא ספר פתוח. ואני... אני לא יודע מה אני רוצה. או שאולי אני כן יודע, אבל אני מפחד להגיד את זה, אפילו לעצמי. הוא צודק. אני מפחד. מפחד ממה שזה אומר עליי, מפחד ממה שיקרה אם אני אודה בזה. אבל כשהוא מדבר, כשהוא מסתכל עליי ככה, אני מרגיש כאילו אני יכול להיות מישהו אחר. מישהו שלא מפחד. מישהו שיודע מה הוא רוצה. אני רוצה להקשיב לו. אני רוצה שהוא ימשיך לדבר, שיראה לי מה לעשות. אני לא יודע לאן זה יוביל, אבל אני יודע שאני לא רוצה שזה ייפסק.
השמירה המשיכה, והשיחה ביניהם הפכה עמוקה יותר, אישית יותר. אמיר סיפר על החיים שלו, על הקשיים, על איך הוא למד לשלוט בעצמו, בסביבה שלו, כי לא הייתה לו ברירה. מתן סיפר על הילדות שלו, על התחושה שהוא תמיד היה בצד, תמיד מחפש משהו שיגרום לו להרגיש שהוא שייך.
כשהלילה התקדם, מתן הרגיש כאילו משהו בו נפתח. הוא לא ידע מה זה, אבל הוא ידע שהוא לא רוצה שהשמירה הזו תיגמר. הוא רצה להמשיך לשבת שם, עם אמיר, עם המבט הזה, עם הקול הזה, עם התחושה שהוא סוף סוף נראה.