אתמול התכתבתי עם מישהו חדש בטלגרם, והלב שלי קפץ בהתחלה. הוא שאל עליי, על מה אני אוהב, ואפילו זרק משהו על קולר שהוא מדמיין עליי. צחקתי, סיפרתי לו על המגירה שלי – כן, זו עם הפלאג הרוטט הנשלט מרחוק. הוא אמר שהוא בעניין, שזה מדליק אותו לדמיין אותי כנוע.
ואז הוא כתב משהו על זה שהוא לפעמים "נעלם" כשהחיים נהיים עמוסים.
וזה הזכיר לי שלפני כמה חודשים היה מישהו אחר, מישהו שהרגשתי איתו קליק מטורף – דיברנו על הכל, על פנטזיות, על איך אני מרגיש כשמישהו לוקח שליטה אבל שומר עליי. ואז הוא נעלם. עשה לי גוסטינג. בשניה אחת. התבאסתי כל כך, הרגשתי כאילו אני לא מספיק. והמילים של הבחור החדש הזה פתחו את הפצע הזה מחדש.
כתבתי לו שהבדיחה שלו על להיעלם הכאיבה לי, כי אני מחפש מישהו שיישאר, שיראה אותי באמת – לא רק את הגוף שלי, אלא את מי שאני כשאני נותן את עצמי. הוא ענה שהוא מבין, שהוא רוצה קשר שבו הכל ברור, שבו אפשר לדבר על הכל. אני לא יודע אם להאמין לו, אבל אני רוצה.
אם אתה קורא את זה ומרגיש שאתה יכול להיות מישהו שלא נעלם, תכתוב לי. אני מחכה למישהו שיראה אותי.