זה היה אחרי חודשים של שיחות. ארוכות, עמוקות, כאלה שבהן כל מילה שלו גרמה לי להרגיש קטן יותר ופתוח יותר. הוא לא לחץ, לא דחף, רק שאל, הקשיב, נתן לי להרגיש את השליטה שלו לאט לאט.
בסוף אמרתי כן.
כן לפגישה.
"רק קפה", כתבתי לו, "לא מחייב, בלי ציפיות".
הוא ענה רק באימוג'י אחד - חיוך קטן עם עיניים מצומצמות.
ידעתי מה זה אומר.
הגעתי לפתח תקווה קצת לפני הזמן. בית הקפה הקטן ברחוב הראשי, עם השולחנות העץ הכהים והאור החם מהמנורות התלויות. בחרתי שולחן בפינה, ליד החלון אבל לא ממש עליו - מספיק פרטיות, אבל עדיין בתוך הרעש הרך של אנשים אחרים. הלב דפק חזק. זו הייתה הפעם הראשונה שאני נפגש עם מישהו כזה. מישהו שראה אותי דרך המילים, דרך ההודעות, דרך הווידאו הקצרים ששלחתי כשהייתי על הקצה.
הוא נכנס בדיוק בזמן. גבוה, חולצה שחורה צמודה שרואים בה את הקווים של החזה והכתפיים, זקן סמיך ומטופח שמסגר את הלסת החזקה שלו. כמה שערות חזה מציצות מהצווארון הפתוח, שחורות ומתולתלות קלות, והריח שלו - תערובת של סבון גברי וזיעה קלה מהיום הגיע אליי עוד לפני שהתיישב.
הוא לחץ לי את היד חזק יותר ממה שציפיתי, החזיק אותה שנייה ארוכה מדי, האגודל שלו מלטף קלות את גב כף היד שלי. הרגשתי זרם חשמלי עובר לי בכל הגוף, והזין שלי התעורר מייד, לוחץ נגד המכנסיים.
"באמת באת. הייתי בטוח שתבריז."
צחקתי, אבל זה יצא חלש, רועד. "לא הייתי מעז."
התיישבנו. הזמנו שני אמריקנו, שלי עם טיפת חלב, שלו שחור לגמרי.
דיברנו.
הוא שאל על הכלוב, על כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שגמרתי, על מה עובר לי בראש כשאני על הקצה ולא מרשה לעצמי.
עניתי בכנות, בקול שקט, מוריד מבט כל פעם שהוא חייך את החיוך הזה , החיוך שמבטיח עונש ועונג ביחד. בכל פעם שהוא דיבר, הסתכלתי על הזקן שלו, על איך הוא זז כשהוא מדבר, על השערות השחורות שמציצות מהצווארון ומזמינות אותי ללקק אותן. רציתי להושיט יד, ללטף, אבל ידעתי שאסור. הוא ראה את זה בעיניים שלי, רכן קדימה עוד קצת והניח את ידו שוב על הירך שלי בלי שאף אחד ישים לב. הפעם האצבעות זזות קלות, מעגלים קטנים על הגינס. נטרפתי. הרגשתי את הנשימה שלי נעשית כבדה, את הזין דופק נגד המכנסיים, את כל הגוף רועד מהרצון להתמסר.
אחרי כחצי שעה, כשכבר כמעט סיימנו כבר את הקפה, הוא הסתכל על הכוס שלי ואמר בקול רגוע לגמרי:
"תן לי אותה."
לא הבנתי למה. חשבתי אולי הוא רוצה להחליף, או שמשהו עם הקפה שלו. הושטתי לו אותה בלי לשאול. הוא לקח אותה, קם, אמר "תחכה כאן. אל תזוז", והלך לכיוון השירותים.
הרגעים האלה היו אינסופיים. ישבתי לבד, מול הכוס הריקה שלו, והרגשתי את הדופק בכל הגוף. הסתכלתי באנשים בבית הקפה, זוג משוחח בשקט, בחור עם אוזניות וספר, מלצרית מנקה שולחן. אף אחד לא יודע. אף אחד לא רואה. אבל אני מרגיש שמשהו עומד לקרות. משהו שאני לא אשלוט בו.
הוא חזר. הלך לאט, כאילו כלום לא קרה. הניח את הכוס שלי בחזרה על השולחן. היה נדמה שהיא מלאה יותר.החזרקתי אותה היא שוב היתה חמה.
רק אז הבנתי. הלב קפץ לי לגרון. הוא התיישב, רכן קדימה מעט, הסתכל לי ישר בעיניים ואמר בקול נמוך, כמעט לחישה:
"תשתה."
המילה הזאת נחתה עליי כמו מכה שלא הייתי מוכן אליה. לא "בבקשה". לא "אם תרצה". פשוט "תשתה". כמו פקודה.
הרמתי את הכוס. הידיים רעדו קלות, אבל לא הפסקתי. קירבתי אותה לשפתיים. הרגשתי את החום לפני הטעם. ואז לגמתי. לגימה ראשונה ארוכה, איטית. הטעם היה מלוח, חמצמץ, חם מאוד, חזק. ירד לי בגרון כמו אש נוזלית, התפשט בבטן, והזין שלי התקשה כל כך חזק שכאב לי. הרגשתי את זה בכל הגוף - את הבושה, את ההתרגשות, את הצייתנות.
הוא לא אמר כלום. רק חייך את החיוך הקטן הזה. רכן עוד קצת ואמר:
"עוד לגימה. לאט יותר. תרגיש את זה."
צייתתי. לגימה שנייה, איטית יותר. הפעם שמתי לב לכל פרט. איך הנוזל נוגע בלשון, איך הוא מחליק בגרון, איך הטעם נשאר בפה, איך הוא ממלא אותי מבפנים. הוא הניח שוב את ידו על הירך שלי, הפעם לוחץ חזק יותר, האגודל מלטף את הקו הפנימי. נטרפתי שוב. הגוף רעד, הרגשתי את עצמי נמס לתוך הכיסא, לתוך המבט שלו, לתוך הטעם בפה.
כשהכוס התרוקנה כמעט, הוא דיבר שוב, קולו רך אבל בלתי מתפשר:
"תסיים עד הטיפה האחרונה. ואז תגיד לי תודה."
סיימתי. הלגימה האחרונה הייתה הכי קשה, והכי טובה. הנחתי את הכוס ריקה על השולחן. הסתכלתי עליו, הקול בקושי יצא:
"תודה… אדוני."
הוא הנהן, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. קם לאט, הניח יד על הכתף שלי. מגע כבד, חם, האצבעות לוחצות קלות על השריר, כאילו מסמן "אתה שלי". הרגשתי את הזקן שלו קרוב לפנים שלי כשהוא רכן ללחוש: "יופי. עכשיו תשאר לשלם את החשבון. נדבר."
ויצא.