אני כותב עכשיו, אחרי לילה שלישי ברציפות שכמעט לא ישנתי, הראש עדיין מתעסק בסופ"ש הזה. זה לא סיפור עם התחלה-אמצע-סוף. זה פשוט מה שעבר עליי, מחשבות ותחושות לא ממש מגובשות.
ביום שישי בערב התכתבתי עם האדון שלי ושאלתי אם מתאים לו סשן למוצ"ש.
"לי זה מתאים", הוא כתב.
שלוש מילים פשוטות, אבל ברגע שקראתי אותן משהו בתוכי נדרך.
כאילו עברתי למוד אחר.
מאותו רגע ועד מוצ"ש לא הפסקתי לחשוב על מה שיקרה.
ועל מה שהייתי רוצה שיקרה, איך הייתי מת שהוא יקשור אותי למיטה, על איך הוא ידחף לי אצבעות פנימה לאט, בלי רחמים, תוך כדי שהוא לוחש לי ישר לאוזן דברים כאלה שגורמים לך להרגיש קטן וחסר אונים אבל גם מוגן בו זמנית. איך הוא ירגיע אותי וילחש "הכל בסדר, אני אדאג לך מעכשיו. אתה פשוט צריך להרפות".
על איזה קולר הוא יבחר לי. על איך הידיים שלו ייגעו בי - לא רק מלטפות, אלא תופסות, מושכות, לוחצות, מסמנות.
ועל איך אני אגיב. איך כל מגע כזה יגרום לי לרעוד, להתחנן בלי מילים ולרצות עוד ועוד.
אפילו בבית הכנסת, בערב שבת, לא הצלחתי להתרכז. ישבתי שם, מנסה להתפלל, והגבר שישב מלפני היה עם חולצה פתוחה קצת בחזה, שערות שחורות-מאפירות בולטות, ידיים שעירות - הכל הזכיר לי את האדון. כל תנועה קטנה שלו, כל פעם שהיד שלו זזה ראיתי את השערות האלה ומיד הרגשתי טפטוף בין הרגליים. הזין שלי התקשה כל כך שהייתי צריך להצמיד את הרגליים כדי שהזין שלא יבלוט. ישבתי שם, מיוחם לגמרי, והתפללתי שזה ייגמר מהר כי לא יכולתי יותר.
במוצ"ש בערב כתבתי לו: "אני לבד, מיוחם, לרשותך".
חיכיתי כמו ילד שמחכה למתנה.
אבל הוא כתב שזה לא מתאים. הוא לא נכנס בקלות לסשנים וירטואליים, הוא מעדיף לפגוש פנים אל פנים.
הוא גם קרא את הפוסט הקודם שלי, התלהב ממש, אמר שזה הדליק אותו, ומיד הציע שניפגש לקפה.
אמרתי לו שזה מוקדם לי. הזכרתי שוב שאני דתי לייט, נשוי, עמוק בארון, שקפה עם גבר אחר זה לא סתם קפה בשבילי.
אני יודע שזה לא ייגמר שם, וזה מפחיד אותי.
הוא לא לחץ, אבל גם לא ויתר.
שאל "מה זה משנה אם אתה לא מוכן?" עם הסמיילי השטני הזה, וכבר הרגשתי שהוא מחזיק אותי חזק יותר ממה שחשבתי.
המשכנו לדבר על כל מיני דברים.
היה לי חשוב שיהיה מבסוט עלי, הוא ביקש לראות אותי גומר.
זאת היתה אחת הגמירות החזקות שלי, הכל רק ממחשבות עליו, בלי פורנו , בלי צעצועים, רק היד והמחשבות על ההתכתבות שלנו.
"כל הכבוד... היה נראה גמירה עוצמתית".
שמחתי לקבל את הפיידבק החיובי הזה, הרגיש קצת כמו חיבוק וסתירה בו זמנית.
זהו. אין לי סוף יפה לפוסט הזה.
רק תחושה של מתח מתמשך, ושל כאב מתוק כזה שאני לא רוצה שיפסיק
ועם המון רצון להיות הכלבלב שלו
ופחד מההתמכרות הזו ומאיבוד השליטה
הפוסט הזה עבר אישור של האדון לפני שפורסם פה.
ששאלתי אותי אם הוא רוצה לבחור לפוסט כותרת הוא כתב:
"לא , הבלוג שלך הוא המקום שלך"