אתמול התחילו לכתוב בקבוצת הווטסאפ של הפלוגה.
מישהו זרק "שמעתם? יש שמועות שיקפיצו אותנו בקרוב", ואז התחילו התגובות: סימני שאלה, אימוג'ים מסוגים שונים, "מי יודע משהו?", "אל תדאגו, זה שטויות".
קראתי את ההודעות, והלב דפק. לא רק מהפחד או מהמתח, אלא כי נזרקתי למקום אחר. כאילו הגוף יודע מה עומד לקרות, והראש כבר רץ עם מחשבות.
לפני המלחמה היו לי תקופות די ברורות. היו זמנים שהייתי ממש שקוע בעולם השליטה, מדבר עם אדונים, רואה הרבה פורנו כזה, מנסה לארגן לי איזה סשן מצלמה בתחושה שמישהו מחזיק אותי חזק במילים בלבד. והיו תקופות ארוכות שכמעט לא נגעתי בזה. החיים זרמו, הצורך לא היה דחוף, יכולתי ממש להעביר חודשים ארוכים בלי לזכור שאני אוהב להיות נשלט.
המלחמה קצת טרפה את הקלפים. אין יותר תקופות הפסקה. הצורך חזר והפך לקבוע, חזק יותר מבעבר, וכל סבב מילואים, או אפילו רק המחשבה על עוד סבב, מקפיץ הכל מחדש, כאילו הגוף זוכר משהו שהראש מנסה לשכוח.
בגדול אני מתנתק מהמלחמה כמה שאפשר. כאילו מתנהל לגמרי ביומיום של אזעקות מילואים שגרת מלחמה כזה.. אבל כל מה שקשור להכניס את המלחמה ללב - פשוט נחסם. לא קראתי סיפורי שבויים, לא תמונות או סרטונים - אני פשוט לא מסוגל. שמתי כמו חובה עבה שמפרידה.
ובתוך הניתוק הזה דווקא הצורך בשליטה מתפרץ חזק יותר. למה דווקא שם, דווקא אז? אני לא בטוח, אבל יש שם משהו כנראה..
וכל הסבבי מילואים האלה בטח לא עוזרים, ובכלל מי חשב שמדים טקטיים זה רעיון חכם - אתם מבינים מה זה עושה לרמות החרמנות שלי?. הבד הירוק הכהה הזה, ריח של זיעה מעורבב באבק, האופן שבו המדין יושבים על הגוף - זה מטריף אותי בצורה שלא ציפיתי.
ואז יש את המקלחות המשותפות. המים החמים, הגברים מסביב, העירום הכפוי-לא-כפוי, התחושה שאין באמת פרטיות אבל גם אין ברירה. זה מעורר חשיפה, פגיעות- ומחשבה מתי אתה מתקלח, כמה זמן, מול מי.
והכי מטריף אותי המפ של הפלוגה השנייה. חתיך אש, שעיר, גברי, זיפים שחורים, קול נמוך שנותן פקודות כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. יצא לנו לעבוד ביחד בכמה פעילויות משותפות, והוא פשוט… החלום. לא אמרתי כלום, לא עשיתי כלום, אבל בראש הפנטזיות רצות. מידי פעם אני מציע לו קפה מקווה להרגיש את היד שלו עוטפת את היד שלי, או מבקש ממנו לסדר לי משהו בווסט כדי שאולי היד תחליק יותר נמוך. הכל נשאר שם בדמיון, אבל זה חזק מספיק כדי להדליק אותי שוב ושוב.
ובכל פעם שאני עולה על המדים, אני חוזר לחיפוש.
מחפש מישהו שייקח את השליטה הזאת, מישהו עמוק. מישהו שיכתיב לי מה ואיך לעשות, שיגרום לי להרגיש.
אני צריך את המנטלי הזה, את החינוך לצייתנות, את ההגבלה, את השילוב של כאב ועונג, את ההשפלות הקלות שמרגישות בטוחות.
אני צריך את התחושה שמישהו רואה אותי, מחזיק אותי, מחליט בשבילי
כי כשזה קורה, אני כאילו חוזר להרגיש את עצמי,איזה חיבור, שייך למשהו.
אני יודע שהפוסט הזה לא ממש קוהרנטי, וזה מבלבל אותי אפילו יותר
למה אני צריך דווקא את זה, למה עכשיו, כשהעולם מסביב כל כך מבולגן?
מה יש בשליטה הזו שכל כך מושך אותי
מה יש בהזדקקות הזו למישהו שיאסוף אותי, ויקח אותי איתו. לאט.