מישהו שאני מאוד מעריך מהכלוב כתב לי אתמול משפט שנכנס לי עמוק לראש ולא עוזב אותי מאז
"אתה לא רוצה לשמח אותי. אתה רוצה לשמח את עצמך."
זה כאב. לא היה נעים לשמוע, אני מודה.
עברו כבר יותר מארבעה חודשים מאז שהתחלנו להתכתב. היו שם עליות ומורדות,
תקופות אינטנסיביות יותר וכאלה שפחות. פעמים שהייתי מאוד חרמן,
פעמים שהייתי סקרן, ולא מעט פעמים שפשוט עמדתי נפעם מול הידע והניסיון שלו בעולמות השליטה.
מי שעוקב כאן בבלוג בטח קרא לא פעם על השולט המנוסה שנמצא כמה רמות טובות מעליי בתחום.
בכללי היה לנו וייב ממש טוב לאורך כל התקופה, אבל זה שלא הסכמתי להיפגש (תשלימו פערים בפוסטים הקודמים) גרם למשבר ולריחוק.
ועדיין, המשכנו להתכתב מדי פעם. פוסט בבלוג שלו שקצת הדאיג אותי, סתם תהייה מה קורה בחיים שלו, או תגובות שלו על הבלוג שלי שלא יכולתי להתאפק מלהשיב להן. אני עדיין חושב עליו המון, ועדיין מתרגש מההודעות שלו - גם כשאני בכלל לא במוד מיני או חרמני.
זה משהו שכמעט אף פעם לא קורה לי בקשרים כאלה, וזה מפחיד אותי כמה זה חזק ועמוק.
יש משהו בשליטה שלו שגורם לי פשוט להינמס. הקלות שבה הוא לוקח פיקוד ומשחק לי בראש בלי להתאמץ בכלל - מפחידה אותי, אבל בו זמנית גם משרה עליי רוגע עצום. לא רק באותו הרגע, אלא כאילו הרוגע הזה מחלחל לחיים שלי בעולם שבחוץ.
אז כשהוא כתב שאני בעצם חושב בעיקר על עצמי ולא עליו, הבנתי למה הוא מתכוון.
אני באמת אוהב את התחושות שהוא מעורר אצלי: ההתרגשות, הבושה, תחושת השייכות.
הדינמיקה בינינו מרגישה לי נדירה ברמה האישית.
הוא סופר מנוסה ובטוח בעצמו, וגורם לי להרגיש מצד אחד חשוף לגמרי ובו זמנית גם הכי בטוח בעולם - השילוב המנצח לדעתי.
לקחתי את הדברים שלו כביקורת בונה, והבנתי שזה משהו שאני חייב לעבוד עליו עם עצמי.
אם אני באמת רוצה להיות עבד טוב, אני צריך ללמוד לפעמים להתבטל בפני האדון שלי, לשחרר את האגו ואת הרצון שלי.
זו משימה קשה ומאתגרת, אבל אני יודע שאני יכול לעמוד בה (גם אם יהיו כמה נפילות בדרך, וזה ברור).
אני באמת רוצה שהוא ירגיש שאני שווה את ההשקעה.
אני מרגיש שכבר הוכחתי שאני לא סתם עוד מאונן מקלדות מיוחם שמחפש לפתוח מצלמה, לגמור ולהיעלם. היו יותר מדי הזדמנויות כאלה, ובחרתי להישאר.
נראה לי שזו פשוט עוד תחנה בחיים שאני צריך לעבור.
ללמוד להסתכל פחות עליי, ויותר על האדון שלי.
אבל זה גם היתרון הגדול שלי, אני לגמרי בעניין ומאוד רוצה ללמוד.
התלבטתי אם לכתוב את זה כאן. יש סיכוי טוב שהוא יקרא את זה, ואולי זה קצת יפחיד או ירתיע אותו, וזה סיכון שמאוד מפחיד אותי לקחת.
אבל החלטתי שהמטרה שלי, ללמוד איך להשתפר ולהיות שם באמת בשבילו, חשובה יותר מהפחד שלי. בשביל מטרה כזו, שווה לי לקחת את הסיכון ולקלף עוד שכבת הגנה מעצמי כאן בבלוג.
אז תעזרו לי, איך מתחילים?
איך עוברים להתבונן יותר במה שהאדון צריך, במה שמשמח אותו? איך מזיזים את הפוקוס לצד השני?
ואם אין לכם הצעה פרקטית, גם סתם כיוון מחשבה או תגובה קצרה יעזרו.
כי בסופו של דבר, מעבר לכל החרמנות, הבושה והפנטזיות, אני פשוט רוצה להרגיש שאני של מישהו, בצורה כזו שגם הוא ירגיש שהיא טובה, נכונה ומשמעותית עבורו.
אני יודע טוב מאוד שהמגבלה ששמתי בעייתית, ואולי זה באמת מקשה יותר, והכי קל היה אם הייתי יכול לתת לו את מה שהוא רוצה סשן אמיתי אצלו בבית. אבל עדיין, הוא חשוב לי מספיק בשביל שאני אנסה להבין איך אני יכול לתת יותר מעצמי, לעשות לו טוב ולשמח אותו - במקום הנוכחי שלי