ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

פנטזיות וסיפורים נוספים

אהבתם תשאירו איזה סימן. עוד בפרופיל שלי
לפני 7 שעות. יום רביעי, 11 בפברואר 2026 בשעה 11:40

כבר כמה זמן אני בקשר עם מישהו מהכלוב.
איזה סוג קשר זה בדיוק? עדיין לא לגמרי מוגדר, וזה בסדר לי לגמרי.
זה זורם, מתגלגל, מרגיש נכון ברוב הרגעים, עם אנרגיה טובה לגמרי משהו ששווה להשקיע בו.
והוא באמת מדהים.
בדיוק מה שחיפשתי: הראש החד, האנרגיה השתלטנית אבל לא כוחנית, הדרך שהוא מדבר, ההבנה שלו  בשליטה מנטאלית... וייבים טובים  בקיצור בול.

 


השבוע , באיזשהו רגע, שאלתי אותו:
"יש משהו שאתה רוצה לשאול אותי? ישר, בבוטות, תרגיש חופשי."
והוא ענה:
"אני יודע לשאול כשאני רוצה."

ניסתי עוד איזה פעם לעלות את זה, אבל זה לא היה משהו מעבר.

 

התאבסתי, כאילו אני יודע שהוא לא עשה משהו רע, או משהו שהיה באמת אמור לבאס אותי.

לא יודע למה בדיוק התבאסתי.
אולי כי היה בי רצוף לחשוף עוד ממני, להרגיש קצת יותר ערום,
אולי כי בדרך כלל יש לי צורך כזה
אולי זה הפחד שלי שאם הוא היה שואל משהו הוא היה מוצא סיבה לחתוך..


אולי אני חושב יותר מדי, וזה סתם חלק מהדינמיקה הבריאה.
הוא מוביל, אני מציע ומקבל "לא" מידי פעם וזה בסדר.

בקיצור, זה פוסט בלי איזה פואנטה גדולה.
סתם זה פשוט ישב לי בראש והייתי צריך לפרוק.

לפני 10 שעות. יום רביעי, 11 בפברואר 2026 בשעה 8:54

זה התחיל כמו כל יום שישי אחר. ירדתי מהאוטובוס בתל אביב, התיק הקטן על הכתף, לבוש בג'ינס פשוט וחולצה שחורה, כאילו אני הולך לפגישה עם חבר. אבל בפנים, הלב שלי דפק כמו תוף, חזק כל כך עד שהרגשתי את הדופק בפטמות, בבטן, אפילו ברגליים. כבר חודשיים שאנחנו מדברים בטלגרם, הוא ואני. קוראים לו אורן, או לפחות ככה הוא הציג את עצמו - גבר בן 35, קול עמוק וצרוד שתמיד גרם לי לרעוד כשהוא היה שולח הודעות קוליות. "תגיע בדיוק בשבע," הוא כתב בבוקר, "אל תאחר, מתן. אני לא אוהב לחכות." והנה אני, עומד מול הדלת של הדירה שלו, יד רועדת על הפעמון, זיעה קלה זולגת לי בגב, והזין שלי כבר מתחיל להתקשות מהמתח, pre-cum נוזלי וחלקלק מרטיב לי את התחתונים.

לחצתי על הפעמון. הוא פתח מיד, כאילו חיכה מאחורי הדלת. גבוה ממני, חזק, זיפים שחורים על הפנים, חולצה מכופתרת פתוחה למעלה חושפת חזה שעיר בדיוק במידה הנכונה, וריח --- אלוהים, הריח שלו, זיעה טרייה מעורבת בדאודורנט חריף, גברי כל כך עד שהרגשתי את הבטן שלי מתכווצת. "מתן," הוא אמר בשקט, קולו רך אבל פוקד, "תיכנס." נכנסתי, הדלת נסגרה מאחוריי, מולי סלון פשוט, תאורה עמומה, מוזיקה שקטה ברקע ,פתאום הרגשתי כאילו אני בעולם אחר.
הוא הסתכל עליי, מבט חודר, עיניים כהות, שגרמו לי להרגיש חשוף, כאילו הוא כבר יודע כל מחשבה בראש שלי.
"אתה בסדר?" הוא שאל, ידו נוגעת קלות בכתף שלי, מגע ראשון, חם ומוצק.
"כן," מלמלתי, אבל הקול שלי רעד..
הוא חייך חיוך קטן, "תגיד לי אם משהו לא נוח, בסדר? אנחנו יכולים לעצור בכל רגע."

הוא הוביל אותי לספה, ישבנו זה מול זה.
"תספר לי מה אתה מרגיש עכשיו," הוא אמר, זה חא הרגעש כנט שאלה אלא יותר כמו פקודה רכה.
"מתרגש... מפחד קצת," הודיתי, מרגיש את הפנים שלי מסמיקות, את הדופק בכל מקום, את הזין שלי פועם בתחתונים, כואב נעים מהמתח.
הוא הנהן, "טוב. אני רוצה שתישאר ככה, מתרגש. עכשיו, תעמוד." קמתי, רגליים רועדות קלות, והוא קם אחריי, גוף שלו קרוב לשלי, חום גופו מקיף אותי

"אפשר לגעת כאן?" הוא שאל, אצבעותיו נוגעות בצוואר שלי, ליטוף עדין.
"כן," לחשתי, והוא ליטף,  לאט לאט, גורם לגוף שלי להירגע ולהתקשות בו זמנית.
"איך זה מרגיש לך עכשיו?"
"טוב... חם," עניתי, נשימה כבדה, הפטמות מתחת לחולצה כבר התקשו...

פתאום, הוא תפס לי את הידיים מאחורי הגב, אוחז אותן חזק אבל לא כואב, ידיים גדולות, ורידים בולטים, לחץ בדיוק במידה הנכונה כזה שגרם לי להרגיש לכוד אבל בטוח.
"אל תזוז," הוא לחש לי באוזן, נשימה חמה על הצוואר, שגרמה לירכיים שלי לרעוד.
"אני אומר לך מתי לדבר, בסדר? רק כן או לא, אלא אם אני שואל."
הנהנתי, הרגשתי איך ה pre-cum זולג לאט, מרטיב את הבד.
הוא משך לי בשיער קלות, כאב חד אבל נעים, מושך את הראש לאחור, ומיד אחרי זה ליטף לי את הגב, אצבעות מחליקות מתחת לחולצה, על העור החם, זיעה זולגת.
"תראה כמה אתה רוצה את זה," הוא מלמל, קולו צרוד, "הגוף שלך רועד, מתן. אתה כבר לא שולט בעצמך, נכון?"
"לא," בקושי הצלחתי ללחוש.  הראש חושב איך הוא מבין אותי יודע בדיוק מה אני צריך.

הוא המשיך, מכה קלה על הישבן, דרך הג'ינס, כאב חם ששולח גל של עונג ישר לזין שלי, פועם חזק יותר, ואז נשיקה רכה בצוואר, לשון מחליקה, טועמת את הזיעה שלי.
"תגיד לי מה אתה" הוא אמר, ידו לוחצת על פרקי הידיים שלי, כאב נעים, ומיד ליטוף על החזה, אצבעות צובטות פטמה קלות.
"נשלט... שלך" מלמלתי, הרגשתי את הגוף שלי רועד, את הנשימה הכבדה, ואפילו פלטתי כמה גניחות שקטות.
"יפה" הוא לחש, ומשך אותי קרוב יותר, גוף שלו נצמד לשלי, הרגשתי את הזקפה שלו דרך המכנסיים, אבל זה לא היה העניין - זה היה השליטה, איך הוא גורם לי להרגיש קטן אבל שלם, איך הראש שלי מפסיק להחזיק את האירוע חזק-חזק ומתחיל להתמסר.

ואז פתאום , הוא שיחרר לי את הידיים,  אמר לי "אל תזוז,"ורק הצביע על הרפצה מתחתיו.
התיישבתי על הרצפה לידו, ראשי על הברך שלו, הוא מלטף לי את השיער. הרגשתי את עצמי מרחף, נשימות כבדות אבל איטיות, חיוך מזוגג על הפנים, הראש ריק לגמרי, רק תחושת ציפה, כאילו אני לא כאן אבל בכל מקום. "אני שלו עכשיו" חשבתי, הגוף רפוי, זיעה זולגת לי על החזה, פטמות כואבות,  רק מחכה. "איך אני כל כך רגוע כל כך מהר?" תהיתי...


נשארנו ככה כמה דקות.
אחר כך הוא הרים אותי, חיבק אותי חזק, הרגשתי את הגוף שלו - נהנתי מתחושת החום של הגוף שלו צמוד לגוף שלי.
"אתה בסדר, מתן?" שאל בשקט, תוך שהוא נותן לי כוס מים.
"היית מדהים, נהנתי ממך היום."
ישבנו ככה, הוא מחבק, מדבר בשקט על מה שהיה, שואל איך אני מרגיש, מחמיא על הכניעה.
הרגשתי מותש, גוף כואב נעים, אבל שלם, מאושר, קצת מבולבל -  "מה זה אומר עליי? אני נרקומן שלו?" חשבתי עם הומור עצמי, אבל בעיקר רעב לעוד...

 

לפני יומיים. יום שני, 9 בפברואר 2026 בשעה 4:33

כבר חצי שנה שאני ויאיר בקשר, הכל התחיל בצ'אט תמים באתר הזה, הכלוב.
אני זוכר את הרגע ההוא כאילו זה היה אתמול.
נכנסתי לחדר, ראיתי את הפרופיל שלו, והתמונה שלו פשוט תפסה אותי בבטן. השערות השחורות המסודרות על החזה שלו, כאילו מישהו צייר אותן בדיוק בשביל להדליק אותי, חזה רחב, שרירי אבל לא מוגזם, עם אותו כיסוי צפוף שגרם לי לבלוע את הרוק.

פניתי אליו בחשש, אבל השיחה ממש זרמה.
העברנו לילות שלמים יחד בצ'אט, דברנו על הכל - על חיים, על עבודה, על משפחה, סיפרתי לו על העולם הדתי שלי, הפחדים שלי - אבל מהר מאוד זה התגלגל לתחביב המשותף: שליטה. הוא היה ותיק, מנוסה, יודע איך להיכנס לראש של מישהו ולשחק לו במוח. ואני הייתי תמים, חדש, רועד מהתרגשות כל פעם שהוא נתן לי משימה פשוטה כמו "תיגע בעצמך לאט".
הוא דיבר איתי בפנים גלויות, הדליק מצלמה כאילו לדבר על שליטה זרע ותאוות זה הדבר הי טבעי בעולם, זה היה מאוד מפתיע עבורי היכולת הזו שלו, אבל ככה גיליתי שיש לי קראש רציני על הזקן הסמיך והשחור שלו, זקן של גבר אמיתי. לא הפסקתי לדמיין אותו מתחכך לי בפנים שורט אותי.
 
למרות הפער ביננו - אני חדש בעולם הזה, הוא ותיק מנוסה עם כמה אנשים ונשים שהוא שולט בהם בעולם האמיתי .כנראה היה בי משהו שהדליק אותו, אולי התמימות שלי, אולי הכניעה המהירה. ובאמת דברנו על הפערים ביננו כמו גם על הוייב המטורף ששנינו מרגישים שיש. סכמנו שהוא ימשיך להתנהל כרגיל ויהנה עם הנשלטים שלו, ובמקביל יקח אותי כפרוייקט צד וילמד אותי עוד דברים על עצמי ועל עולמות השליטה. אני מצידי התחייבתי שלא ליצור קשר עם אדונים נוספים. זה היה התנאי היחידי שלו. קיבלתי את זה, היה נשמע לי הגיוני- בעיקר כי חיפשתי אדון הרבה הרבה זמן וסוף סוף מצאתי מישהו רציני שאני מרגיש איתו ביטחון ותשוקה.
 
לפעמים היו ימים רצופים מלאים באינטנסיביות. משימות יומיות כמו "תלבש תחתונים כאלה" , או סשנים ארוכים של edging בווידאו, שם הוא גורם לי ללטף את עצמי שעות, להגיע לקצה אבל לא לעבור, עד שהגוף שלי רועד כולו. ולפעמים תקופות יבשות, כמו השבועיים האחרונים. הוא אמר לי מראש שהוא מסכם רבעון בעבודה, והוא יהיה עמוס, וגם ככה יש לו עוד כמה פרנטרים שהוא צריך לתת להם יחס. הרגשתי את האכזבה בלב ואת הביצים מלאות בזרע שרוצה לפרוק (זה שהוא עסוק לא אומר שהוא מרשה לי לגמור) אבל קיבלתי את זה, זה חלק מכללי המשחק שבחרתי לעצמי, חלק מהכניעה, חלק מהשייכות.
 
 
ערב אחד, אני בעיצומה של התארגנות לחתונה של חבר טוב מהישיבה. כבר מקולח, ריח של סבון טוב... ואז, הצליל המוכר של טלגרם - הודעה מיאיר. "מה קורה?" הוא כתב, פשוט ככה, אחרי ימים של שקט. "בסדר," עניתי, הלב דופק לי חזק, כי ידעתי שזה לא סתם. "בגלל הטרפת בעבודה שבוע וחצי שלא יצא לי לגמור, ויש לי תחושה שאתה הולך לספוג את זה עכשיו," הוא כתב בחזרה, והמילים האלה שטפו אותי כמו גל חום, גרמו לזין שלי להתקשות בשניה אחת, לבטן להתכווץ, ולגוף לרעוד.
 
"יש לי רק עשר דק לפני שאני יוצא לחתונה ואני כבר מקולח ומסודר," כתבתי, תוך כדי שהאצבעות רועדות, רק מהמחשבה שעד שהוא פנה אלי ויש הזדמנות אני הולך לאכזב אותו ולאכזב את עצמי..
למרות המקלחת הטרייה, הרגשתי את הזיעה מתחילה לזלוג לי בגב , את הפטמות מתקשות, כאילו הן יודעות מה עומד לקרות.
"מעניין לי את הסבתא," הוא ענה, "תדליק מצלמה עכשיו, תוריד מכנסיים"
התיישבתי על המיטה, הדלקתי מצלמה. הורדתי את המכנסיים, התחתונים נשארו אבל כבר ראו את הכתם הרטוב שם, את הזין הקשה מתחת לבד, רוטט מהתרגשות. נגעתי בעצמי דרך התחתונים, ליטפתי לאט, מרגיש את הנוזל החלקלק מחלחל, את הדופק עולה, את החום שורף אותי מבפנים.
 
"שבוע וחצי שלא יצא לי לגמור," מלמלתי לו בקול צרוד, גניחה קלה בוקעת לי, "הגוף שלי בוער, אדוני, הזין כואב " הוא צחק צחוק נמוך, צרוד, שגרם לי להתכווץ עוד יותר, שמעתי אותו משפשף את עצמו בצד השני, הקול הרטוב הזה שמדליק אותי כמו אש.
"יופי, עבד. תוריד תחתונים, תראה לי את הזין שלך. תלטף אותו לאט, אבל אל תגמור עדיין. תאר לי מה אתה מרגיש "
תוך כדי שאני גונח. הפלאפון שלי מצלצל.
הודעה מנדב "חמש דקות אני אצלך"
שיט. שכחתי מזה בכלל שהוא אמור להגיע לאסוף אותי לחתונה.
 
מלמלתי משהו ליאיר על זה, שאוספים אותי ושאין לי הרבה זמן
"אז כדאי שתגמור מהר" הוא כתב
"אני יכול לבקש תמונה שלך, אדוני?, משהו ממך, כדי שאספיק... ." הוא צחק שוב, צחוק עמוק שגרם לי לרעוד. "הרגל שלי זה כל מה שאתה מקבל היום," הוא אמר, ושלח תמונה של הרגל השעירה והגברית שלו, שרק שורט שחורים עליו.
זה גמר אותי. הסתכלתי עליה, דמיינתי איך אני מתחכך בה, משפשף את הזין שלי עליה, כמו כלבלב שמחפש צומי מהבעלים שלו.
"יאללה תגמור בתוך היד שלך" הוא אמר, זה הספיק לי
גמרתי חזק, הזרע ניתז לי על היד, חם ודביק, גניחה ארוכה בוקעת לי מהפה, הגוף רועד כולו,  זיעה זולגת בכל מקום, הפטמות עדיין נוקשות וכואבות מההתרגשות.
"תודה אדוני" לחשתי, מתנשם בכבדות.
 
"עכשיו תלקק את זה. תטעם את עצמך, עבד. תראה לי כמה אתה צייתן." לא היססתי, הרמתי את היד לפה, לשון מלקקת את הזרע החם, מלוח ומתוק, מרגיש את הטעם נשאר לי בפה, את ההשפלה הנעימה שגורמת לי להתמכר עוד יותר. "כן, אדוני," אמרתי, מראה לו במצלמה.
 
"כלב טוב".
 
כיביתי את המצלמה, התנקיתי במהירות, התלבשתי בחזרה, אבל עדיין הרגשתי את הרטיבות בין הרגליים, pre-cum חדש כבר מתחיל לזלוג. בדיוק אז הטלפון צלצל- נדב.
"מתן, אני למטה, מחכה לך.."
כתבתי ליאיר במהירות: "אדוני, נדב מחכה לי למטה"
הוא ענה רק עם אימוג'י של חיוך שובב, "תהנה, עבד. תחשוב עליי כל הדרך."
 
ירדתי למטה, נדב התניע, הסתכל עליי ואמר: "סליחה על העיכוב, הבוס שלי התעקש שאני אשאר עד 21:00, התחננתי שייתן לי לבוא גם אם זה לעשר דקות, רק להגיד מזל טוב ולצאת. החמור לא הסכים בכלל, רצה שאני אסיים לכתוב את כל הדוחות. אז בסוף ברחתי אחרי שהוא יצא הביתה."



המח שלי קצת סתום לאחרונה אז אם אהבתם- אשמח לתגובה או לייק 
או סתם רעיון לסיפור ..

לפני 3 ימים. יום ראשון, 8 בפברואר 2026 בשעה 7:16

היום עצרתי במקס סטוק כדי לקנות כמה כוסות זכוכית במקום אלו שנשברו לי

מפה לשם מצאתי את עצמי מסתכל במעבר של בעלי החיים

מסתכל על קולרים...

 

#שלב

לפני 6 ימים. יום חמישי, 5 בפברואר 2026 בשעה 10:58

זה היה עוד אחד מסבבי המילואים הבלתי נגמרים, הפעם תקעו אותנו בשומרון באיזה חור.
זה היה אחרי תדריך לקראת יזומה בלילה, כולם כבר התפזרו לחדרים, ואני נשארתי לנקות את הנשק שלי ברחבה ליד החמ"ל.
אמיר יצא בדיוק מחדר האוכל, ראה אותי יושב שם לבד, התקרב לאט. הוא לא אמר כלום בהתחלה. פשוט עמד, הסתכל עליי מלמעלה, הדליק סיגריה.

הייתי עייף, מזיע, החולצה דבוקה לגב. הוא שאל בקול נמוך, כזה שלא צריך להרים כדי שישמעו:

"למה אתה עדיין כאן?"

"רוצה לסיים עם זה," עניתי, בלי להרים את הראש. שיקרתי. פשוט לא רציתי לחזור לחדר, לשמוע את הנחירות של דני.

הוא התיישב על הכיסא מולי, רגליים מפושקות, המרפקים על הברכיים. הריח שלו הגיע אליי - זיעה של יום ארוך, עשן סיגריות, משהו גברי חזק.
לא דיברנו הרבה. הוא שאל על הבית, על העבודה, דברים רגילים. אבל המבט שלו... הוא לא היה רגיל. הוא הסתכל עליי כמו שהוא מסתכל על מישהו שהוא כבר סימן אותו.

אחרי כמה דקות הוא קם, התקרב, עמד ממש מאחוריי. הרגשתי את החום שלו בגב שלי לפני שהוא נגע בי אפילו.
היד שלו נחתה לי על הכתף  - כבדה, חמה, אצבעות מתהדקות קלות דרך הבד. לא חזק. רק מספיק כדי שארגיש.

"אתה בסדר?" הוא שאל בשקט.

"כן... כן..." הקול שלי יצא צרוד יותר ממה שרציתי.

הוא לא זז. היד נשארה שם. אחר כך, לאט, האצבעות שלו נעו קצת - לא ליטוף, סתם תנועה קלה, כאילו בודק משהו.
הרגשתי את הדופק שלי קופץ, את הזין מתחיל להתעורר בתוך המדים. זה היה מביך. ניסיתי להזיז את הרגליים, להסתיר, אבל הוא בטח ראה.

"תירגע," הוא אמר, קול נמוך, כמעט לחישה. "אין כאן אף אחד ."

הוא לא עשה כלום מעבר לזה. לא ניסה להוריד לי כלום, לא נגע יותר מדי. רק עמד שם, היד על הכתף, הנשימה שלו קרובה לצוואר שלי.
הרגשתי את עצמי רועד - ולא מקור.
הזין שלי התקשה לגמרי, לחץ על הבד, הרגשתי את הpre-cum מתחיל לצאת.
לא יכולתי לזוז. לא רציתי לזוז.

אחרי דקה ארוכה, או אולי שתיים,  הוא שחרר, התרחק צעד.
הסתכל עליי מלמעלה, חיוך קטן, כזה שלא אומר כלום וגם אומר הכל.

"לך לישון, מתן. יש פעילות הלילה."


הלכתי. רגליים כבדות, זין קשה, דביק... נכנסתי לחדר בשקט, התיישבתי על המיטה, הסתובבתי עם גב אל כולם. לא נגעתי בעצמי. לא יכולתי. פחדתי שאם אתחיל לא אפסיק. שכבתי שם,  הרגשתי את ה-pre-cum ממשיך לזלוג לאט, מתקרר על העור, גורם לי להתכווץ שוב ושוב.


למחרת הוא התנהג כמו תמיד. כאילו כלום לא קרה.

אבל פעם אחת, כשעברתי לידו בחדר אוכל, הוא הניח לי יד על הגב,  לחיצה קלה, ואמר בשקט:

"מזל שניקית את הנשק אתמול."

זהו.
שום דבר לא קרה אחר כך. לא שמירה משותפת נוספת, לא מגע נוסף, לא מילה.
הוא סיים את המילואים שבוע אחר כך כי הוא היה צריך לחזור ללימודים.
אני נשארתי עם הזיכרון. היד על הכתף, הריח, המבט, הכאב הנעים בזין שלא שוחרר.



[[ תגובות תמיד מתקבלות בשמחה ]]

לפני שבוע. יום רביעי, 4 בפברואר 2026 בשעה 7:58

"תעשה כזה דבר: תפתח את הטיימר בפלאפון שלך. שים חמש דקות. בלי להפעיל עדיין. קח עט. אתה תשים את העט בפה ותחזיק אותו שם חמש דקות. אתה תשים אותו כמו שכלב מחזיק עצם. אתה לא תוציא את העט מהפה עד שהטיימר יצלצל. אם מישהו נכנס או צריך אותך - אתה מוציא את העט מהפה. מבחוץ אנשים סתם יחשבו שאתה מחזיק עט בפה. אתה ואני נדע שאתה כלבלב שמחזיק עצם."

"כן אדוני"

הפעלתי את הטיימר.

לקחתי עט כחול רגיל, הכנסתי אותו לפה, סגרתי שפתיים והידקתי - בדיוק כמו כלבלב שלא מרפה מהעצם שלו.

זה הרגיש די טכני, סטנדרתי כזה עט בפה זה לא משהו מוזר סך הכל.
הטעם הראשון היה קר ופלסטי, אבל תוך שניות הפה התחיל להתמלא רוק. חם, דביק, נוזלי, בלעתי אותו לתוך הגרון.

הזין התקשה כמעט מיד, בלי מגע, בלי שום דבר חוץ מהמחשבה: "אני עושה את זה כי הוא אמר". הזין התנפח בתוך המכנסיים, דחף נגד הבד של הג'ינס, התמתח עד כאב מתוק. כל תזוזה קטנה גרמה לו להתחכך קלות, והלחץ הזה רק הגביר את החום שהתפשט בו.

הלב שלי התחיל לדפוק מהר יותר, והחרמנות בכל רגע שברה שיא חדש..

 

המחשבות התרוצצו כמו אש: " איך הוא יודע בדיוק מה ידליק אותי" "איך הגעתי למצב הזה שעט בפה מעמיד לי את הזין" "איך בא לי שהוא יעביר את היד החזקה והשעירה שלו על הראש שלי כלו שמעבירים על ראש של כלבלב כשרוצים לעודד אותו על מעשה טוב..

רעדתי. השרירים התכווצו בלי שליטה. הרגשתי את הדופק החזק , ואת ה PRECUM יוצא מהזין. כמו תזכורת חיה למצב שלי, לשליטה שלו, לבעלות שלו עלי.

כשהטיימר צלצל, אחרי חמש דקות בדיוקף הורדתי את העט לאט, ממש לאט. השפתיים היו רטובות לגמרי, עם טעם מלוח-מתוק של רוק ופלסטיק. הזין עדיין עמד קשה, דחף, כאב מהמתח שלא שוחרר. הרגשתי רעד עמוק בכל הגוף - כאילו כל התשוקה שהצטברה שם מחכה רק למילה אחת שתשחרר אותה.


זה היה כל כך פשוט.
חמש דקות. עט. טיימר.
ועדיין זה אחד הדברים הכי מחרמנים, הכי עוצמתיים שחוויתי לאחרונה.


אני לא יודע מה יהיה בהמשך. אבל ממש בא לי להיות הגור שלו
🐾

לפני שבוע. יום שלישי, 3 בפברואר 2026 בשעה 4:58

אתמול התחילו לכתוב בקבוצת הווטסאפ של הפלוגה.
מישהו זרק "שמעתם? יש שמועות שיקפיצו אותנו בקרוב", ואז התחילו התגובות: סימני שאלה, אימוג'ים מסוגים שונים, "מי יודע משהו?", "אל תדאגו, זה שטויות".
קראתי את ההודעות, והלב דפק. לא רק מהפחד או מהמתח, אלא כי נזרקתי למקום אחר. כאילו הגוף יודע מה עומד לקרות, והראש כבר רץ עם מחשבות.

לפני המלחמה היו לי תקופות די ברורות. היו זמנים שהייתי ממש שקוע בעולם השליטה, מדבר עם אדונים, רואה הרבה פורנו כזה, מנסה לארגן לי איזה סשן מצלמה בתחושה שמישהו מחזיק אותי חזק במילים בלבד. והיו תקופות ארוכות שכמעט לא נגעתי בזה. החיים זרמו, הצורך לא היה דחוף, יכולתי ממש להעביר חודשים ארוכים בלי לזכור שאני אוהב להיות נשלט.

המלחמה קצת טרפה את הקלפים. אין יותר תקופות הפסקה. הצורך חזר והפך לקבוע, חזק יותר מבעבר, וכל סבב מילואים, או אפילו רק המחשבה על עוד סבב, מקפיץ הכל מחדש, כאילו הגוף זוכר משהו שהראש מנסה לשכוח.

בגדול אני מתנתק מהמלחמה כמה שאפשר. כאילו מתנהל לגמרי ביומיום של אזעקות מילואים שגרת מלחמה כזה.. אבל כל מה שקשור להכניס את המלחמה ללב - פשוט נחסם. לא קראתי סיפורי שבויים, לא תמונות או סרטונים - אני פשוט לא מסוגל. שמתי כמו חובה עבה שמפרידה.

ובתוך הניתוק הזה דווקא הצורך בשליטה מתפרץ חזק יותר. למה דווקא שם, דווקא אז? אני לא בטוח, אבל יש שם משהו כנראה..

וכל הסבבי מילואים האלה בטח לא עוזרים, ובכלל מי חשב שמדים טקטיים זה רעיון חכם - אתם מבינים מה זה עושה לרמות החרמנות שלי?. הבד הירוק הכהה הזה, ריח של זיעה מעורבב באבק, האופן שבו המדין יושבים על הגוף - זה מטריף אותי בצורה שלא ציפיתי. 

ואז יש את המקלחות המשותפות. המים החמים, הגברים מסביב, העירום הכפוי-לא-כפוי, התחושה שאין באמת פרטיות אבל גם אין ברירה. זה מעורר חשיפה, פגיעות- ומחשבה מתי אתה מתקלח, כמה זמן, מול מי.

והכי מטריף אותי  המפ של הפלוגה השנייה. חתיך אש, שעיר, גברי, זיפים שחורים, קול נמוך שנותן פקודות כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. יצא לנו לעבוד ביחד בכמה פעילויות משותפות, והוא פשוט… החלום. לא אמרתי כלום, לא עשיתי כלום, אבל בראש הפנטזיות רצות. מידי פעם אני מציע לו קפה מקווה להרגיש את היד שלו עוטפת את היד שלי, או מבקש ממנו לסדר לי משהו בווסט כדי שאולי היד תחליק יותר נמוך. הכל נשאר שם בדמיון, אבל זה חזק מספיק כדי להדליק אותי שוב ושוב.

ובכל פעם שאני עולה על המדים,  אני חוזר לחיפוש.
מחפש מישהו שייקח את השליטה הזאת, מישהו עמוק. מישהו שיכתיב לי מה ואיך לעשות,  שיגרום לי להרגיש.
אני צריך את המנטלי הזה, את החינוך לצייתנות, את ההגבלה, את השילוב של כאב ועונג, את ההשפלות הקלות שמרגישות בטוחות.
אני צריך את התחושה שמישהו רואה אותי, מחזיק אותי, מחליט בשבילי
כי כשזה קורה, אני כאילו חוזר להרגיש את עצמי,איזה חיבור,  שייך למשהו.

אני יודע שהפוסט הזה לא ממש קוהרנטי, וזה מבלבל אותי אפילו יותר
למה אני צריך דווקא את זה, למה  עכשיו, כשהעולם מסביב כל כך מבולגן?

מה יש בשליטה הזו שכל כך מושך אותי 
מה יש בהזדקקות הזו למישהו שיאסוף אותי, ויקח אותי איתו. לאט.

לפני שבוע. יום ראשון, 1 בפברואר 2026 בשעה 7:58

אני כותב עכשיו, אחרי לילה שלישי ברציפות שכמעט לא ישנתי, הראש עדיין מתעסק בסופ"ש הזה. זה לא סיפור עם התחלה-אמצע-סוף. זה פשוט מה שעבר עליי, מחשבות ותחושות לא ממש מגובשות.

ביום שישי בערב התכתבתי עם האדון שלי ושאלתי אם מתאים לו סשן למוצ"ש.
"לי זה מתאים", הוא כתב.
שלוש מילים פשוטות, אבל ברגע שקראתי אותן משהו בתוכי נדרך.
כאילו עברתי למוד אחר.
מאותו רגע ועד מוצ"ש לא הפסקתי לחשוב על מה שיקרה.
ועל מה שהייתי רוצה שיקרה, איך הייתי מת שהוא יקשור אותי למיטה, על איך הוא ידחף לי אצבעות פנימה לאט, בלי רחמים, תוך כדי שהוא לוחש לי ישר לאוזן דברים כאלה שגורמים לך להרגיש קטן וחסר אונים אבל גם מוגן בו זמנית. איך הוא ירגיע אותי  וילחש "הכל בסדר, אני אדאג לך מעכשיו. אתה פשוט צריך להרפות".
על איזה קולר הוא יבחר לי. על איך הידיים שלו ייגעו בי - לא רק מלטפות, אלא תופסות, מושכות, לוחצות, מסמנות.
ועל איך אני אגיב. איך כל מגע כזה יגרום לי לרעוד, להתחנן בלי מילים ולרצות עוד ועוד. 

אפילו בבית הכנסת, בערב שבת, לא הצלחתי להתרכז. ישבתי שם, מנסה להתפלל, והגבר שישב מלפני היה עם חולצה פתוחה קצת בחזה, שערות שחורות-מאפירות בולטות, ידיים שעירות  - הכל הזכיר לי את האדון. כל תנועה קטנה שלו, כל פעם שהיד שלו זזה ראיתי את השערות האלה ומיד הרגשתי טפטוף בין הרגליים. הזין שלי התקשה כל כך שהייתי צריך להצמיד את הרגליים כדי שהזין שלא יבלוט. ישבתי שם, מיוחם לגמרי, והתפללתי שזה ייגמר מהר כי לא יכולתי יותר.

במוצ"ש בערב כתבתי לו: "אני לבד, מיוחם, לרשותך".
חיכיתי כמו ילד שמחכה למתנה.
אבל הוא כתב שזה לא מתאים. הוא לא נכנס בקלות לסשנים וירטואליים, הוא מעדיף לפגוש פנים אל פנים.
הוא גם קרא את הפוסט הקודם שלי, התלהב ממש, אמר שזה הדליק אותו, ומיד הציע שניפגש לקפה.
אמרתי לו שזה מוקדם לי. הזכרתי שוב שאני דתי לייט, נשוי, עמוק בארון, שקפה עם גבר אחר זה לא סתם קפה בשבילי.
אני יודע שזה לא ייגמר שם, וזה מפחיד אותי.
הוא לא לחץ, אבל גם לא ויתר.
שאל "מה זה משנה אם אתה לא מוכן?" עם הסמיילי השטני הזה, וכבר הרגשתי שהוא מחזיק אותי חזק יותר ממה שחשבתי.
המשכנו לדבר על כל מיני דברים.

היה לי חשוב שיהיה מבסוט עלי, הוא ביקש לראות אותי גומר.
זאת היתה אחת הגמירות החזקות שלי, הכל רק ממחשבות עליו, בלי פורנו , בלי צעצועים, רק היד והמחשבות על ההתכתבות שלנו.
"כל הכבוד... היה נראה גמירה עוצמתית".
שמחתי לקבל את הפיידבק החיובי הזה, הרגיש קצת כמו חיבוק וסתירה בו זמנית.

 

זהו. אין לי סוף יפה לפוסט הזה.
רק תחושה של מתח מתמשך, ושל כאב מתוק כזה שאני לא רוצה שיפסיק
ועם המון רצון להיות הכלבלב שלו 
ופחד מההתמכרות הזו ומאיבוד השליטה

 

 

הפוסט הזה עבר אישור של האדון לפני שפורסם פה.
ששאלתי אותי אם הוא רוצה לבחור לפוסט כותרת הוא כתב:

"לא , הבלוג שלך הוא המקום שלך"

לפני שבוע. יום שישי, 30 בינואר 2026 בשעה 8:40

זה היה אחרי חודשים של שיחות. ארוכות, עמוקות, כאלה שבהן כל מילה שלו גרמה לי להרגיש קטן יותר ופתוח יותר. הוא לא לחץ, לא דחף, רק שאל, הקשיב, נתן לי להרגיש את השליטה שלו לאט לאט.
בסוף אמרתי כן.
כן לפגישה.
"רק קפה", כתבתי לו, "לא מחייב, בלי ציפיות".
הוא ענה רק באימוג'י אחד - חיוך קטן עם עיניים מצומצמות.
ידעתי מה זה אומר.

הגעתי לפתח תקווה קצת לפני הזמן. בית הקפה הקטן ברחוב הראשי, עם השולחנות העץ הכהים והאור החם מהמנורות התלויות. בחרתי שולחן בפינה, ליד החלון אבל לא ממש עליו - מספיק פרטיות, אבל עדיין בתוך הרעש הרך של אנשים אחרים. הלב דפק חזק. זו הייתה הפעם הראשונה שאני נפגש עם מישהו כזה. מישהו שראה אותי דרך המילים, דרך ההודעות, דרך הווידאו הקצרים ששלחתי כשהייתי על הקצה.

הוא נכנס בדיוק בזמן. גבוה, חולצה שחורה צמודה שרואים בה את הקווים של החזה והכתפיים, זקן סמיך ומטופח שמסגר את הלסת החזקה שלו. כמה שערות חזה מציצות מהצווארון הפתוח, שחורות ומתולתלות קלות, והריח שלו - תערובת של סבון גברי וזיעה קלה מהיום  הגיע אליי עוד לפני שהתיישב.
הוא לחץ לי את היד חזק יותר ממה שציפיתי, החזיק אותה שנייה ארוכה מדי, האגודל שלו מלטף קלות את גב כף היד שלי. הרגשתי זרם חשמלי עובר לי בכל הגוף, והזין שלי התעורר מייד, לוחץ נגד המכנסיים.

"באמת באת. הייתי בטוח שתבריז."

צחקתי, אבל זה יצא חלש, רועד. "לא הייתי מעז."

התיישבנו. הזמנו שני אמריקנו, שלי עם טיפת חלב, שלו שחור לגמרי.

דיברנו.
הוא שאל על הכלוב, על כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שגמרתי, על מה עובר לי בראש כשאני על הקצה ולא מרשה לעצמי.
עניתי בכנות, בקול שקט, מוריד מבט כל פעם שהוא חייך את החיוך הזה , החיוך שמבטיח עונש ועונג ביחד. בכל פעם שהוא דיבר, הסתכלתי על הזקן שלו, על איך הוא זז כשהוא מדבר, על השערות השחורות שמציצות מהצווארון ומזמינות אותי ללקק אותן. רציתי להושיט יד, ללטף, אבל ידעתי שאסור. הוא ראה את זה בעיניים שלי, רכן קדימה עוד קצת והניח את ידו שוב על הירך שלי בלי שאף אחד ישים לב. הפעם האצבעות זזות קלות, מעגלים קטנים על הגינס. נטרפתי. הרגשתי את הנשימה שלי נעשית כבדה, את הזין דופק נגד המכנסיים, את כל הגוף רועד מהרצון להתמסר.

אחרי כחצי שעה, כשכבר כמעט סיימנו כבר את הקפה, הוא הסתכל על הכוס שלי ואמר בקול רגוע לגמרי:

"תן לי אותה."

לא הבנתי למה. חשבתי אולי הוא רוצה להחליף, או שמשהו עם הקפה שלו. הושטתי לו אותה בלי לשאול. הוא לקח אותה, קם, אמר "תחכה כאן. אל תזוז", והלך לכיוון השירותים.

הרגעים האלה היו אינסופיים. ישבתי לבד, מול הכוס הריקה שלו, והרגשתי את הדופק בכל הגוף. הסתכלתי באנשים בבית הקפה,  זוג משוחח בשקט, בחור עם אוזניות וספר, מלצרית מנקה שולחן. אף אחד לא יודע. אף אחד לא רואה. אבל אני מרגיש שמשהו עומד לקרות. משהו שאני לא אשלוט בו.

הוא חזר. הלך לאט, כאילו כלום לא קרה. הניח את הכוס שלי בחזרה על השולחן. היה נדמה שהיא מלאה יותר.החזרקתי אותה היא שוב היתה חמה.
רק אז הבנתי. הלב קפץ לי לגרון. הוא התיישב, רכן קדימה מעט, הסתכל לי ישר בעיניים ואמר בקול נמוך, כמעט לחישה:

"תשתה."

המילה הזאת נחתה עליי כמו מכה שלא הייתי מוכן אליה. לא "בבקשה". לא "אם תרצה". פשוט "תשתה". כמו פקודה.

הרמתי את הכוס. הידיים רעדו קלות, אבל לא הפסקתי. קירבתי אותה לשפתיים. הרגשתי את החום לפני הטעם. ואז לגמתי. לגימה ראשונה ארוכה, איטית. הטעם היה  מלוח, חמצמץ, חם מאוד, חזק. ירד לי בגרון כמו אש נוזלית, התפשט בבטן, והזין שלי התקשה כל כך חזק שכאב לי. הרגשתי את זה בכל הגוף - את הבושה, את ההתרגשות, את הצייתנות.

הוא לא אמר כלום. רק חייך את החיוך הקטן הזה. רכן עוד קצת ואמר:

"עוד לגימה. לאט יותר. תרגיש את זה."

צייתתי. לגימה שנייה, איטית יותר. הפעם שמתי לב לכל פרט. איך הנוזל נוגע בלשון, איך הוא מחליק בגרון, איך הטעם נשאר בפה, איך הוא ממלא אותי מבפנים. הוא הניח שוב את ידו על הירך שלי, הפעם לוחץ חזק יותר, האגודל מלטף את הקו הפנימי. נטרפתי שוב. הגוף רעד, הרגשתי את עצמי נמס לתוך הכיסא, לתוך המבט שלו, לתוך הטעם בפה.

כשהכוס התרוקנה כמעט, הוא דיבר שוב, קולו רך אבל בלתי מתפשר:

"תסיים עד הטיפה האחרונה. ואז תגיד לי תודה."

סיימתי. הלגימה האחרונה הייתה הכי קשה, והכי טובה. הנחתי את הכוס ריקה על השולחן. הסתכלתי עליו, הקול בקושי יצא:

"תודה… אדוני."

הוא הנהן, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. קם לאט, הניח יד על הכתף שלי.  מגע כבד, חם, האצבעות לוחצות קלות על השריר, כאילו מסמן "אתה שלי". הרגשתי את הזקן שלו קרוב לפנים שלי כשהוא רכן ללחוש: "יופי. עכשיו תשאר לשלם את החשבון. נדבר."

ויצא.

 

לפני שבוע. יום חמישי, 29 בינואר 2026 בשעה 7:37

מישהו מהצט פנה אליי והציע לשלוט בי.
בדרך כלל הייתי זורם, אבל הפעם יש לי אדון - אז שיתפתי אותו.
הוא שאל כמה שאלות על הבחור, עליי, ואז אמר: "תזרום. אבל אסור לך לגמור."
הבחור מהצט נעלם כמו שבא (מאונן מקלדת קלאסי), אבל משהו בכל זאת נפתח.

המחשבה שהאדון שלי ישלוט בסשן שלי עם מישהו אחר,
שאני אהיה שם, אציית, ארגיש אותו מאחורי הכל
חרמנה אותי בצורה שלא ציפיתי.
וכנראה שגם אותו.
מאז יש בינינו וויב כזה של "יש אופציה".

ואז, יום אחד, הוא הגיע.
דמות שכבר שנים יושבת לי בראש, דמות מאוד ותיקה פה בכלוב.
הוא כבר בבלוגים השמורים שלי פה בכלוב, הרבה זמן שאני עוקב אחריו

אבל פתאום ראיתי אותו בצט התחלנו לדבר

הצעתי לו לכתוב יחד פוסט משותף בבלוג, אותו סיפור אבל כל אחד מהזווית שלו
זה הצליח להדליק אותו..
אבל אני בתמימותי חשבתי שנכתוב על פנטזיה משותפת,
אבל הוא דווקא היה בטוח שאנחנו נכתוב על משהו אמיתי...

הופתעתי, לא חשבתי אפילו על האופציה הזו
הוא תמיד היה נראה לי כמה ליגות מעלי בתחום השליטה
עם קילומטרז ענק כזה..

 

אבל כל שיחה איתו רק גרמה לי להיות חרמן יותר ויותר

להבין כמה אני רוצה מהנסיון הזה שלו.

כמה אני זקוק לתשומת הלב שלו, לאישור שלו.

כמה אני מפחד לפשל,
לא להיות מספיק,
לא להיות מוכן.

כמה אני רוצה.


ואני יודע שהוא רואה את זה.

וזהו.