מי אמר שהמפתח שלי?

מעולם לא נגעתי בסמים.
אני גם לא שותה אלכוהול.

ילדה טובה, אמרו לי🤷🏻‍♀️
ממש “הבת של השכן”.

האמת?

אני לא צריכה את זה. אני לגמרי סבבה בלי.

מעולם לא היה בי רצון או צורך להיות חלק מזה. לקחת שכטה ולהיכנס לוייב.

 לא פעם אמרו לי: “את חייבת לנסות”, והנועזים ביניהם הוסיפו: “את חייבת פעם אחת, זה ישחרר אותך. דיי להיות כזאת סאחית.”

ואני? מה לי ולסטלה? אני הרי חולת שליטה.

עמדתי על שלי. סירבתי בנימוס ואסרטיביות.

רציתי להחזיק בשליטה. להיות סאחית, להיות מוחזקת.

אני יודעת מה טוב עבורי.
אני יודעת מה יכול לגרום לי לאבד שליטה.

וזה אחד הדברים היותר מפחידים בעיניי.

אני לא צריכה להשתמש בחומר כדי לדעת שאני מכורה.

מי שמכור, לרוב, יודע - גם בלי להשתמש.

שהוא כבר לא בשליטה.
כבר לא בבקרה.
כבר לא בנוכחות.

ונוכחות?

היא המפתח לעולם השליטה.

בעולם השליטה, נוכחות מאפשרת להיות במרחק. להיות בסיטואציה, ובו בזמן לראות אותה מהצד.

זו יכולת מטורפת.

ובכל זאת-

בשליטה כמו בשליטה,

ככל שאוחזים ביותר פרטים,
כך נשאר פחות מקום להחזיק את התמונה כולה.

ולפעמים,

בא לי להיות פרט קטן מתוך התמונה הגדולה 

יש לי ווידוי:

אני חסרת אונים.

אני לא יודעת להתמודד איתו.

אז אני מטשטשת.

זה הפתרון המוכר, הידוע.

הכל סביבי רועש.

וכל תשומת הלב הולכת לשם.

לרעש.

הכל נראה ברור:

חד, מובן, ידוע.

יש שחור ויש לבן.

אין אמצע.

בדרך זו שמצאתי,

הכל ברור, הכול ידוע.

ככה, בעצם,

היכולת שלי לשלוט במתרחש סביבי מתעצמת.

ככה הרגשתי -

ואז… הגיעה הבנה.

ככל שאני מנסה לשלוט יותר,

כך יש לי פחות.

פחות שליטה,

פחות קשב,

פחות למידה,

פחות הכול,

ופחות הקשבה לקול.

וכל הדרכים מובילות אליו -

ואני?

אני רק מחפשת אותו בתצורות אחרות.

לרוב,

בצורה גופנית.

כאב.

מחשבה שעלתה לי

זה היה כל כך נעים.
משהו שחיכיתי לחזור אליו,
שוב ושוב,
מעין מקום קטן ובטוח.

זה היה תמים,
וזה היה שקט.
קראתי לזה ״קיקי״,
וידעתי שזה שלי.
זה דבר פרטי.
משהו שעושים לבד,
מאחורי דלת סגורה.
והייתה בו גם תחושה של בושה.

עם השנים
התחושה השתנתה.
ולא רק בעוצמה, אלא גם במשמעות.

מה שפעם היה לחוויה פשוטה,
התפתח והפך להבנה יותר עמוקה
של גוף,
של רצון,
של זהות.

ההיכרות הזו העמיקה.
נוספו לה מילים,
חוויות,
הקשרים,
וסיטואציות חדשות.

והיום…
אני מבינה
שהמרחק בין אז לעכשיו
הוא לא עניין של זמן,
אלא של תודעה,
של התפתחות.

אז קראתי לזה ״קיקי״ 🤭
והיום -
יש לזה שם.

צילו של אובייקט 

יש לי מן קטע כזה להיקשר לחפצים.
לא בהיבט הסליזי, אלא במימד הרגשי.
להשליך רגשות על פריט מסוים, ולייחס לו משמעות.

לצורך העניין - חולצה🤷🏽‍♀️

מדובר על חתיכת בד,
משהו שאין לו שום חשיבות לכאורה, ובכל זאת, בשבילי היא מסמלת המון.

זה התחיל כמשהו מחוץ לתחום,
מחוץ לגבולות שהצבתי לעצמי.
לא אסור, לא מותר -
פשוט משהו שלא אמור היה לקרות.

ובזמן כל כך קצר,
היא נתנה לי ערך.
בזמן כל כך קצר,
קרה כל כך הרבה.

כשלבשתי אותה הרגשתי שהוא נוכח.
דרכה חוויתי מנעד כל כך רחב של רגשות.

הלכתי לישון איתה. כמעט בכל יום.
פשוט הרגשתי עטופה, מוגנת -
כמו שילדה מרגישה כשאבא עוטף אותה.
יש בזה קצת תמימות.
אולי גם טיפשות.

אבל התחושה הייתה שאני יותר.
יותר כמעט בהכל.

נכון, זו רק חולצה.
ובכל זאת…
היא מסמלת עבורי סוג של תיקון.

לא של משהו שהיה,

אלא של איך שאני מרשה לעצמי להיות.

היום, כשאני לובשת אותה,
אני מרגישה ערומה.

הקשר שינה תצורה.
המשמעות נשארה, אבל כבר לא נוכחת בבד עצמו.

נשאר רק צילו של אובייקט.
והצורך בו עדיין קיים.
גם אם אחרת, גם אם שקט יותר.

ובלב - הוא איתי. תמיד.

אולי הערך שלה לא נעלם.
אולי הוא פשוט עבר מקום.
ואולי מגיע לי -
כי חציתי גבולות.

🚫

אני לא מאמינה שיבנה שוב בכותרות בגלל כמה סנטימטרים..🤭

אני אוהבת

וופל לימון.

עוגיות יין של פסח.

גרבר.

גלידה בטעם מסטיק.

ביסקוויטים בטעם פטל.

טורטית.

מרציפן.

שוקולד במילוי תות🍓.

עוגת הבית.

מילקי בטעם בזוקה.

קליפות תפוז מסוכרות.

חוץ מזה - אין לי סטיות 🤭

תתעלו על זה

*ברשותכם/ן אוציא את עצמי לבד.

לפעמים

אני תוהה לעצמי

מה אם היינו נפגשים במקום אחר?

אפליקציית היכרות, אחד מערוצי הרשת החברתית, אולי סתם במקרה - באיזה ערב בילוי, בפאב, ברחוב.

האם הצד הבדסמי שלי היה מקבל מקום?

 הייתי מעזה לתת לו ביטוי או משאירה אותו מאחור, מוסתר?

ברוב המקומות, כנראה שהייתי עושה התאמות.

בוררת מילים, בוחרת מה לחשוף ומה להשאיר מאחורי הקלעים.

לא כל סביבה מזמינה חופש אמיתי.

לא כל פלטפורמה מרגישה בטוחה מספיק כדי לתת מקום לחלקים הפחות “מקובלים”.

יש בי תחושה של שני עולמות שמתנגשים ובאים זה על חשבון זה:

הצד ה״נורמטיבי״ - זה שמסתנכרן עם הכללים החברתיים, שמציג תמונה נוחה לעיכול.

ומולו - הצד התוסס, הסקרן, הרעב לחוות, זה שרוצה למתוח גבולות ולהשתייך.

אני שואפת למצוא דרך לחבר ביניהם.

הכלוב.

המרחב הזה מאפשר לי להיות אני - בלי צורך להצטדק, בלי לעשות התאמות.

פתאום מתאפשרת שפה אחרת: ישירה, כנה, חשופה, בוטה, בלי פילטרים, בלי פוליטיקלי קורקט.

ובתוך המסגרת הזו אני מגלה עד כמה החופש הזה מרגיע אותי, מחזיר לי תחושות שכמעט שכחתי שקיימות.

ועדיין -

אני שואלת את עצמי:

מה אם המקום הזה לא היה קיים?

האם הייתי מוצאת את האומץ להביא את החלק הזה שלי גם לעולם ה“רגיל”?

או שהוא היה נשאר מאחורי הקלעים, כמחשבה פרטית שאסור להוציא לאור?

האם גם לכם יש צדדים בעצמכם שאתם משאירים רק כאן?

מה הסיבה?

ועוד תהייה שעלתה בי -

האם גברים ונשים חווים את הפער הזה אחרת.

החלטתי שבא לי לנסות משהו אחר, משהו שעדיין לא יצא לי להתנסות בו.

קניתי צעצוע… (כבר אמרתי שכושר דחיית הסיפוקים שלי שווה לזה של ילדה בת 7?)
עשיתי וולט - והופ, מהר מאוד הוא כבר היה אצלי.

אם להיות כנה - התרגשתי כמו ילדה קטנה שקיבלה סוכרייה על מקל.

הבנתי שקיים פער בין הפנטזיה למציאות.

כשהרכבתי את הצעצוע - (יש שיגידו שענדתי) שלדעתי מחמיא לי ממש, פתאום עלו בי מחשבות, תהיות, וגם קצת פחדים.
הצעצועון התמים כבר לא הרגיש כל כך תמים.
הוא קיבל מימד חדש, כזה ששייך לעולם של אנשים בוגרים.

וכשמשתמשים בו ככלי למימוש פנטזיה, חשוב לזכור דבר בסיסי:
גם במשחקים של מבוגרים יש חוקים וכללים.

ומי שלא משחק לפיהם - יוצא מהמשחק.
ומי שכן… מגלה כמה המשחק יכול להיות מהנה במיוחד.

כל כך הרבה פרחים בחוץ..

למה דווקא אני?

יש כל כך הרבה פרחים בחוץ - יפים, צבעוניים, מגובשים, שלמים.

אז למה אני?

מה פספסתי בדרך?

הם רב עונתיים ,  כל השנה פורחים.

ואני? אני פרח שפורח בשדה של קוצים.

ולפעמים גם לידם, בין הפרחים הרב עונתיים.

 תגיד… מה ראית שאני לא?

״תעמדי בבקשה מול הראי, ותתפשטי״.

״לא לזה התכוונתי. תעמדי מולי״.

מעתה ואילך - בכל פעם שתרצי להסתכל בראי תבואי אליי.

עם בגדים, בלי בגדים…

אני אדאג להזכיר לך את הייחוד שבך, מבין כל הפרחים.

💐