כבר שבוע שאני לא נושמת.
גומעת בשקיקה כל טיפה.. להרוות צימאון של שנים.
כלום לא הכין אותי לזה, לקצב המטורף בו העולם הזה סוחף אותי ולצונאמי הרגשי של הימים האחרונים.
הערצה, כניעה, כמיהה, למידה, סגידה, הנאה, תשוקה, חום, כאב, איכפתיות והרשימה עוד ארוכה.
הגעתי הביתה.
בבית שלי נעים, נכון ואין בו שואו ומשחקים.
מסתבר שכשמשחררים באמת, האותנטיות מובילה למקומות שלא חלמתי ולחוויות עם עוצמות רוחניות של ממש.
מרגישה חיה כמו שמעולם לא חייתי, עם אנרגיות מטורפות של רצון לטרוף את העולם, שממשיכות איתי גם לעולם שבחוץ (מסכנים העובדים שלי…הכפלתי להם את כמות המשימות🤦🏻♀️)
אני לומדת מהי הדרך שלי, וכן, יש לי עוד מלא מה ללמוד, אבל האינטואיציה מובילה אותי, והשבוע האחרון מוכיח שהיא ממש לא מאכזבת!
אני מתמכרת לכוח שיוצא ממני.
הרעב שלי רק מתעצם במקום להרגע… וזה גורם לי לתהות (וגם קצת לפחד) לאן זה יכול להגיע….
