"that was Patricia
הפרעת זהות דיסוציאטיבית (dissociative identity disorder) ו/או הפרעת אישיות מרובת פנים (multiple personality disorder) ו/או פיצול אישיות (split personality), היא הפרעה נפשית השייכת לקבוצת ההפרעות הדיסוציאטיביות.
האבחנה להתופעה מוכרת בעיקר בארה"ב ועד היום היא שנויה במחלוקת. יש אנשי מקצוע שמכירים בה ויש אנשי מקצוע שלא מכירים בה.
dissociation, ניתוק, הוא דרך התמודדות עם טראומה.
לדוגמא - על מנת להגן על עצמו ממציאות קשה של התעללות פיזית/אונס הילד "יתנתק". מכיוון שאין לו אפשרות לברוח פיזית (כי הוא קטן כי ההתעללות באה מידי בן משפחה ו/או מישהו בעמדת כוח מולו), המוח "מנתק" את המערכת ממה שקורה לגוף בתור מנגון הגנה.
לא פעם שמענו עדויות מקורבנות של התעללות מינית (ולא רק מינית) קשה על הניתוקים. הם לא שם. הם מרחפים מעל. הם לא בגוף של עצמם או שהם לחלוטין לא זוכרים שום דבר. יש הרבה דרכים בהן הניתוק עצמו קורה.
למי שיש הפרעת קשב וריכוז ורוצה לבדר את עצמו שיקרא את scattered minds של dr gabor mate. הספר מקשר בין הפרעת קשב וריכוז לבין טראומה או מה שנחווה כטראומתי בעיני הילד וכתוצאה מכך נוצרת דיסוציאציה, ניתוק - או בשמה היותר פופולרי - הפרעת קשב וריכוז. כמובן שהוא מצטט מחקרים שמאמתים את הטענה שלו.
אנחנו מכירים את פיצול האישיות מהסרטים ולרובנו זה נראה מופרך אולי ממוצא, קשה באמת להבין את זה לעומק מבלי להבין את הגורמים לתופעה.
ד"ר ריצ'ארד שוורץ, פסיכולוג יהודי משיקאגו פיתח בשנות השמונים גישה שנקראת Internal family Systems או בקיצור IFS.
הוא מצא מערכות כמו-משפחתיות בתוך האדם היחיד עצמו, ובלב המערכת הגדיר את המהות הפנימית שלנו ה "self", ה"עצמי".
הגישה שלו פחות שמה דגש על "הפרעה" ויותר מתעסקת במערכות הפנימיות המתחוללות בכל אדם. זאת אומרת אין כאן קיצון של התפרצות של הפרעה או השתלטות - זה בכולנו ולכולנו יש גישה למערכות הפנימיות שלנו אם בעזרת מטפל שמטפל בשיטה הזו או דרך למידה עצמית של המערכות עצמן וההתבטאות שלהן בנו.
שתי הגישות כביכול מדברות על הנחות מקבילות. השונות נובעת אולי מעצם ההגדרה שלהן ומהאופן שבו הן באות לידי ביטוי.
באחת, זהות פנימית אחת או רבות לוקחות את קדמת הבמה באופן די מוחלט כאשר למטופל אין אפשרות לשלוט בזהויות ולפיכך הם הופכים ל"עבדים" של התופעה. היא שולטת בהם ובחייהם.
הגישה השניה טוענת שבכולנו יש זהויות שונות (שבגישה עצמה אפשר להתיחס אליהן גם כמערכות שונות) הפועלות מתחת לפני השטח. משמע, אנחנו לא מודעים אליהן. ה"זהויות", ה"מערכות" מפעילות אותנו מהתת מודע ויוצרות את החיים שלנו כמו שהם נראים על פני השטח.
מכיוון שהגישה השניה פותחה מאוחר יותר על ציר הזמן היא מתיחסת ל"עצמי" שנמצא שם מתחת לכל הזהויות/המערכות. העצמי הזה עומד בפני עצמו. אמנם מאחורי הגנות והגדרות - אבל הוא שם ויש התיחסות אליו כמשהו שאינו מזדהה עם הפתולוגיה אלא שם לצידה.
למי שטבל את הבוהן בכתבים רוחניים המדברים על העצמי, זה שאינו מזדהה עם הזהויות (או בשמו הספרותי - האגו) ההגדרות ממש זהות. והגיוני שכך.
בין הלמעלה (ריבוי זהויות שיוצאות החוצה מאיתנו) לבין הלמטה (המערכות השונות בתוכנו) יש אמצע שאף אחד לא מדבר עליו. והאמצע הזה כולל זהויות שכולנו עוטים ביום יום.
הזהויות האלה כוללות זהויות מגדר, זהויות מחלה שונות, זהויות קרירה, זהויות מיניות, זהויות חברתיות, זהויות דתיות/רוחניות וכו וכו וכו. השלימו את החסר.
לפעמים הזהויות האלה כל כך מרכזיות שכל החיים של האדם סובבות סביב אותה זהות דומיננטית.
אבל זה כל מה שהן - זהויות. אף אחד לא מאבחן אותנו בפתולוגיה אף אחד לא עושה לנו ניתוחים פנימיים. יותר מזה - אנחנו לא בוחנים אותן ככאלה.
"כל החיים הייתי כזה", "נולדתי ככה", תמיד הרגשתי שונה". נשמע מוכר? לכולנו.
מהרגע שאנחנו לומדים לתקשר דרך שפה, אנחנו מאמצים לעצמו זהויות. נותנים להן שמות, מגדירים את התהנהגויות היוצאות מהן ובונים סביבן את העולם הפנימי שבתמורה בונה את העולם החיצוני שלנו.
יש קשר ישיר בין הזהויות האלה לבין הגוף שלנו. האחד בהכרח משפיע על השני, הפנימי על החיצוני ולהפך.
אני לא מגלה לאף אחד את אמריקה.
הנאמר לעיל נאמר ונכתב כבר בגרסאות שונות באסכולות שונות - אבל יש חיבורים שנמנעים מלעשות אותם בפרהסיה. בין אם בפרהסיה הציבורית או בפרהסיה המקצועית.
כי לך תגיד למשל למישהו שבנה את כל החיים שלו סביב זהות מסויימת שהוא בעצם לא נולד ככה. שהנסיבות הביאו אותו לזה.
למה בעצם לנפץ למישהו את הבועה? אותו הפרט יכול להיות כביכול מאוד שמח בחייו. למה כביכול? כי אולי בורות אינה שוות ערך לאושר עילאי. (תרגום גרוע ל ignorance is bliss).
האם באמת ignorance is bliss?
האם עדיף לחיות את החיים על איזשהו אוטומט? אולי.
או עדיף לעשות סדר בבפנוכו בשביל להבין את הכוחות המניעים של חיינו (לא בהכרח בשביל לשנות, יותר בשביל לראות את השיניים נכנסות ויוצאות מתוך ואל
שיניים אחרות)?
החיים של כולנו מסתכמים בתבניות.
הם קופי פייסט אחד גדול גם אם נראה שלא. הכל חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. אנחנו נותנים לזה שמות, בשם אותם השמות אנחנו נכנסים חזק לדמות לפעמים עד כדי הטלת מומים בעצמנו. העיקר לא לצאת מהדמות. אנחנו מפתחים עלילה שלמה. מסביב לאותה זהות וכמו שאנחנו יודעים - החיים עולים על כל דמיון? (לא רק שלי זה בטוח).
האם באמת אפשר לברוח מזה?
האם בכלל צריך לברוח מזה?
האם צריך לתקן? לשנות?
תלוי את מי שואלים.
רק בבקשה אל תגידו - נולדתי ככה.
