אזהרה: אין בכתוב לקדם או להמליץ על צום כזה או אחר.
אל תהיו טפשים ותחליטו לצום בגלל פוסט של מישהו באינטרנט בטח אם לא התנסתם בזה בעבר.
אז כמה דברים לפני שאני שוכחת.
החלטתי לעשות צום מים. בעבר הכי הרבה שצמתי על מים בלבד היה שלושה ימים.
אני חייבת לומר שהגוף שלי מגיב ממש טוב לצום. גם פעם שעברה וגם עכשיו.
הפעם החלטתי ללכת על שבעה ימים. אבל בלי להיות נוקשה, להקשיב לגוף ולסיים לפני אם צריך.
בעולם מושלם הייתי לוקחת שבוע חופש מהחיים/אחריות במציאות אין לי את הפריווילגיה. הילדים איתי 24/7 ואני איתם לבד. זה מה יש.
בימים הראשונים של הצום עדיין מרגישים רגיל. הגוף מעבד את הגלוקוז שיש בגוף ולא ממש מרגישים בשינוי. לקראת היום השלישי מתחילים להרגיש בשינויים.
עזבו את הזיות האוכל המטורפות שהיו לי (בזמן הקניות בזמן הכנת האוכל לילדים במשך היום), הרגשתי כאילו לקחו לי את החבר היחידי בעולם. כמה נחמה יש באוכל. כמה טקסיות. כמה הרגלים (איפ).
חוץ מהפיתויים (ששוב, כדי מאוד להמנע מהם כי זה סתם להתעלל בעצמך), האוכל לא באמת חסר. לא מבחינה פיזית לפחות. מבחינה פיזית הרגשתי מעולה. חדה. מרוכזת. אנרגיה בשמים. לא היו לי תופעות לוואי נפוצות כמו כאבי ראש או סחרחורות. ביום הרביעי כאבו לי הרגלים והיידים אבל זה היה סביר. לא משהו שלא הרגשתי לפני כן (המחסור במלח ובמינרלים גרם לזה).
הקושי האמיתי היה מסביב לעשיה התמידית בבית ומחוץ.
כמו שכתבתי בפוסט הקודם היום הרביעי היה הכי קשה.
וביום החמישי הרגיש לי נכון להפסיק. אז הפסקתי.
פתחתי את הצום במרק עוף צח. אחכ במרק בקר צח. אחרי כמה שעות בשייק פירות ומשם עברתי לאוכל מוצק.
כאמור לא חרבנתי חמישה ימים. ולאט לאט המערכת חוזרת לעצמה. בשקט. ברוגע.
אחד בדברים שבאמת רציתי מהצום הזה היה וויסות הורמונלי.
איתחול של ההורמונים. בדרך כלל ההורמונים שלי נהדרים אבל בזמן האחרון (חודשים אחורה) הרגשתי שמשהו שם לא לגמרי נכון. אחסוך לכם את הפרטים. אולי זה בגלל שאני לא מזדיינת כבר כמו משהו שנראה ומרגיש כמו נצח? מי יודע.
סיכום צום המים - קודם כל מדליה על זה שצלחתי לבד בבית עם הילדים. הייתה חוויה מעניינת מאוד.
למדתי הרבה על חשקים ורצונות וכמה שהרוב בכלל לא קשור למה שהגוף צריך אלא למה שהראש רוצה. למדתי לא להכנע למשהו רק בגלל שאני רוצה. למדתי שאני יכולה ומסוגלת לעמוד בפיתויים לא הגיוניים בעליל (ראו ערך הסנפת אוכל).
למדתי שהגוף בכלל לא צריך כמויות של אוכל. שהגוף יכול ומעדיף להסתדר על הרבה פחות. למדתי שיש לי משמעת ברזל כשאני רוצה.
בקטע הרוחני - אני חייבת לומר שרוב הזמן הייתי קשובה לגוף, הרגשתי את הגוף שלי, הייתי בגוף שלי - כל המחשבות הטורדניות נעלמו. כל החשקים/התמכרויות רגשיות בכלל לא התקיימו. הייתי בתוך עצמי. האמיתית. לא הדמות שהמצאתי לעצמי. היה - מדהים.
ועכשיו זה נגמר. הייתי אומרת בחזרה לשגרה, אבל לא יצאתי ממנה לשניה.
ועכשיו מה אני רוצה?
לא לקבל בשורת איוב ביום רביעי.
רות עבור.
