אין לי אומץ. אני תמיד מצליחה בלי שום מאמץ במה שלא מעניין. יש לי משמעת ברזל אני עומדת דקות ארוכות תחת זרם מים קרים. נוחות זה לחלשים.
כשאבא משאיר את סכין הגילוח על השולחן ונעלם עם אמא לאחד החדרים אני מפרקת את סכין הגילוח כי אני סקרנית.
כשהם חוזרים לסלון אני לא פוצה פה. אפילו שהסכין מתחפר לתוך היד הקטנה. מה יש לך ביד? אפילו סוג הדם שלי שלילי. כשאני נופלת מהאופניים והכידון נכנס לי לצוואר בכל הכוח. אני משותקת. מהפחד שמישהו יגלה. הכאב יעבור.
אני עולה גבוה על סולם המגלשה ומאבדת שיווי משקל נוחתת על הגב ותוהה לרגע - אני מתה? לא חשוב. אף אחד לא ראה אני יכולה לקום. לא סתם הייתי יד ימינה של הגננת, בת ארבע אבל מכירה כבר את כל החוקים. אני יודעת שהילדים מתביישים כשהיא מעמידה אותם עירומים בתור עונש. העונש שלי היה תמיד לשבת בשקט כשאמא והאחות בגן מחליטות לקצץ לי את השיער. כינים זה לחלשים. אני שמשון. נפשי עם פלישתים.
אני נועלת את עצמי בתא שירותים בבית הספר ובוכה שעות.
מסתכלת עם הברכיים הפצועות לסירוגין. הדם נספג בגרביון. ומתייבש. אני מתביישת. על מה כבר יש לילדה בת שש לבכות במשך שעות? בסוף יום הלימודים השרת מוצא אותי בשירותים.
איזה מזל שאני בת שמונה עשרה, הפסיכיאטר לא יכול להתקשר לאבא ואמא בלי רשותי. היד רושמת והרשות נתונה. לי. סוף סוף אני מחליטה. את מי להוריד על הברכיים וממי להחריש. בדיעבד נראה לי שהם היו גאים שעמדתי על שלי.
אפילו שזו הייתה מניפולציה זולה של ילדה מטוטמת. החזרתי לו כל כך יפה שהוא שכח שהוא זרק אותי כמה שעות לפני.
אני לא סובלת את הילדה שהייתי.
הפעם היחידה שחיפשתי את אמא באמוק הייתה כששפכתי מים רותחים על היד, יצאתי לרחוב לחפש אותה. צועקת אמא אמא. אמא.
ואז הבנתי כמה אני לא הגיונית.
היד בערה העור התמלא שלפוחיות. הלכתי לישון.
ומאז אני קוראת לה רק כשאני מתה בחלומות.
אמא, אני מפחדת כל כך.
את עדיין כאן. אבל את
אך פעם לא שם.
