תפס אותי רגע של גאווה.
היום חגגנו לבן שלי עם חברים מבית הספר.
כמות האהבה שהילד הזה מקבל ממיסה לי את הלב.
מדהים לראות ילדים שמכירים אחד את השני עוד מהגן מפתחים קשרים ארוכי שנים (משהו שאני לא מכירה כי עברתי בית ספר כל שנתיים). כל כך מיוחד לראות אותם גדלים ביחד. החברים עשו לו כל כך שמח. הלב שלי התרחב והתמלא באהבה והערכה. אני מרגישה שגם אני יוצאת קצת מהכונכיה של עצמי ומתחברת יותר לאמהות. פתאום הטלפון שלי מלא בהודעות טקסט. ובכלל הוואטסאפ שלי, אנשי קשר חדשים (ונעימים). מסירה אחד נוספו כמה אחרים.
אמנם באתי משיטלנד אבל היום הרשתי לעצמי להיות אהובה, נתתי לאחרים לעשות לי נעים ולא התנצלתי שעות על הקיום שלי ולא הודיתי להם מיליון פעם (אבל קרוב). היום היה לי נעים ולרגע הרגשתי כמו בת אדם. קצת כמו כולם.
למה לעזאזל לא? שתיתי יין, ניהלתי מסיבת ילדים מהממת.
עשיתי תוכניות עם נשים מהממות ומעניינות.
אפשר בבקשה לחכות עם הטרגדיה עוד קצת? בבקשה.
בבקשה.
רות עבור.