לאחרונה החלטתי לחזור לצפות בשובר שורות.
אני זוכרת איך צפינו בתוכנית בחדר השינה שלנו, כל פעם פרק. איך השתגענו מהתסריט הגאוני.
כל מי שצפה יעיד - זו אחת התוכניות הכי טובות שנעשו אי פעם.
מאז זרמו הרבה מים בנהר.חמש שנים זה הרבה?
תלוי את מי תשאלו.
כשהחלטתי לצפות שוב בתוכנית - ידעתי למה לצפות. לפחות ככה חשבתי.
וולטר מאובחן בסרטן ריאות, מחליט לבשל מתאמפטמין בשביל להרוויח כסף שהוא ישאיר למשפחה שלו.
איפשהו הכל יוצא מכלל שליטה.
הוא מזיין את אישתו בפרצי גאווה מטורפים, היא הופכת להיות שותפה לפשע ומלבינה את הכסף שהוא עושה.
גיסו שעובד במשטרה ביחידה לאכיפת סמים מגלה הכל ו...
שניה אני באמצע העונה החמישית ולמען האמת שכחתי את הסוף.
אם לומר בכנות - שכחתי את הרוב.
זכרתי היילטים מסויימים - אבל שכחתי את הרוב.
לא זכרתי שאשתו השתגעה לה באמצע, הרבה לפני שהיא החליטה להיות שותפה לפשע. שכחתי את כל האנשים שהוא הרג על הדרך.
משום מה היה לי נוח לזכור שהוא היה איש רגיל כמו כולנו שחלה בסרטן ורק רצה לדאוג למשפחה שלו.
היה לי נוח לזכור שאשתו עזרה לו ולשכוח את כל האמצע כשהיא שנאה את בעלה שנאת מוות ולא רצתה להיות חלק מהסיפור.
הדברים שאנחנו זוכרים. מצחיק.
אירוני.
זיכרון סלקטיבי.
אנחנו זוכרים את מה שאנחנו רוצים לזכור. את מה שנוח לנו לזכור.
חמש שנים זה לא הרבה זמן. יחסית.
רק חמש שנים עברו וכבר אני מגיבה לתוכנית באופן אחר.
ומתפלאת, כמה מהפרטים שכחתי או זכרתי ״אחרת״.
מה שלוקח אותי לזכרונות הפרטיים שלי.
אני יודעת את התשובה.
אם הייתה לי האפשרות לשבת ולצפות בזכרונות בשידור חוזר - הכל היה הופך לבדיחה. אבל בדיחה ממש מצחיקה.
כי לא רק שאני לא זוכרת הרבה, מה שאני זוכרת בטח בכלל לא נכון. משמע, אני זוכרת את הפרשנות שלי - לא את מה שקרה. והפרשנות שלי תלוית גיל כרונולוגי ורגשי. בקיצור - אין לי מושג מה באמת קרה לי. יש לי רק פרשנות וגם היא סובייקטיבית ובהכרח אינה מה שקרה במציאות.
אז? לפח.
כפועל יוצא מכל הבירבור הזה, מי שחשבתי שאני. מי שבעצם המצאתי - הכל שקר וכזב. אבל הכל.
כי אי אפשר לסמוך על המוח.
על מה כן אפשר לסמוך? על הידעה שכל החיים שלנו, מ-א׳ עד
ת׳ - הומצאו על ידנו. משהו להתמך עליו. משהו להגן עליו. משהו להתחבא מאחוריו.
מה שמחזק את התיאוריה האחרת שאני מבדרת בזמן האחרון בראש.
לא חשוב שזה לא מובן לאף אחד.
זה הפטיש האישי שלי והוא מכה בי חזק.
רות עבור.
