הסדיזם שבעצב קרוב-רחוק מניע תפרים לאורך ולרוחב נדמה שלעולם לא נחלים מעצמנו שהנה נפלנו והזבובים מתחילים לחוג הרי אין מספיק מקום בבתי הקברות אבל כולנו מתישהו נפסיק לבקר ואז בלי שנדע יעמידו גם עלינו בנייני דירות.
כמה רגעי האושר פטפוטי סרק על קפה של בוקר ולאותה המרפסת בדיוק יש פוטנציאל עלום ואולי קל להתעלם שעל מה שעולה האור גם יורד החושך חרב פיפיות ממשי משובח
אם מתחילים לחשב את כל כיווני הרוח בהכרח מסתחררים
אפשר לשבת בבית של עצמנו לשלוט על האור ועל החושך
על שעות סבירות של חיים על פרצי בכי במקלחת על החרא שקיבל מקום כבוד משל עצמו, החרא תמיד מחושב
לכל אחד מאיתנו לכל בית אין צינורות ללא סוף יש צנרת שלא רואים אבל כל עכברוש יודע לאן ללכת ואת מי לתפור לארוחת ערב כשהעיניים נעצמות אנחנו מתעוררים הגוף שוקע לעדינות אין סוף שלוות עולמים בתשלומים התנועה קדימה מקרבת הכל בזכוכית מגדלת בצעדי ענק בבוץ אני שוקעת לתוך חלום
ומקיצה הקץ כמו טביעת אצבע על לחיי בחיי שחשבתי שהבנתי משהו. מישהו יכול להדליק את האור?