עקץ אותי לקרא את הספר הזה שוב. אולי זו העובדה שבכיתי על איך אני לא מצליחה באמת להודות מול עצמי בדברים שצפים ומציפים ואני מתעלמת.
יותר נכון מכחישה. יותר נכון מגנה על עצמי מהמציאות הדפוקה שממנה באתי. כי מי רוצה להאמין לזה?
בפעם האחרונה (והראשונה) שקראתי את הספר הזה נכנסתי לדיכאון קשה וארוך ומצאתי את עצמי בוכה ומייללת לילות כימים במיטה.
כל הגועל נפש בבפנוכו מבעבע אבל לא באמת מצליח לעלות מעל פני השטח.
וכמובן בתזמון מושלם המטפל האחרון שלי מחליט לעלות סטורי לפייסבוק.
ובו הוא חנוט בחליפה שגדולה עליו בכמה מידות נואם נאום של כמה שניות על כמה שעכשיו אחרי 38 שנים כמטפל יש לו שיטות יעילות ובטוחות שיביאו את המטפל ל...
למה ריצ’ארד?
למי בדיוק אתה מסוגל לעזור בחיים האלה?
מתקוע אחד למשנהו. פשוט תבקש שיעשו לך העברה בנקאית בלי לבוא לטיפול. פחות נזק למטופלים.
Private practice 😂
עד מתי?
יאמר לזכותי שאני צריכה לקבל מחזור ושיש מצב שעוד רגע הכל חוזר לקדמותו וכל הזעם והכעס יתקפלו בחזרה מאיפה שבאו.
יאמר לזכותי 2 שהפסקתי לעשן. אני אפילו לא סופרת כמה זמן זה כבר אבל מספיק זמן בשביל שכשרע לי בבפנוכו אין לי מוצץ אז אני מסתובבת כמו פעוט עצבני.
אומיגוד.
כבד לי.