״עפרה״.
עפרה, גם הסיפורים שלנו חשובים לא פחות. כמוך, יצאנו פיתה אבל מהסוג שהופך לאבן ושובר שיניים.
שתדעי עפרה, אמא תמיד אשמה בהכל. ומי שמתכחשת לזה אשמה יותר מכולן.
אני חושבת שאם האמהות שלנו היו יוצאות מהארון ומודות שהן כשלו כשל מערכתי מגמתי אולי אפשר היה לשאת את הכאב אבל לפני שאפשר היה לשאת אותו אפשר היה להבין קודם שהוא שם.
וזה לא הרצון לאהבה - זה תמיד הרצון לאמא ומכיוון שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה הוא פשוט עובר עלינו שוב ושוב משאיר סימנים, כי תמיד נשארת התקווה שאמא תפתח את הדלת יום אחד ובמקום להתעסק בהכל - תתעסק בנו. בי. בך. עפרה, זו לא אשמתך. את אפילו לא יודעת כמה זו לא אשמתך.
נראה שאו שאנחנו הופכים להיות השיעור של אחרים או שאנחנו הופכים את כולם לשיעורים שלנו.
עפרה, אני יודעת שאת יודעת שהכי מעצבן לשבת מסביב לחג השולחן - להעמיד פנים כאילו שום דבר לא קרה כאילו הסליחות שאף פעם לא נאמרו לא עטופות במפיות קידוש לבנות כאילו שלא מכרו אותנו בעבור גמלים בלי דבשת בלי יבשת בלי מדבר.
עפרה, בתורה יש ארבע אמהות וגם הן זונות.
ילדיהן - הפקר.
הן עומדות בתור ללק ג׳ל בעוד מעלים את הילדים שלהן למזבח.
עפרה, שנה טובה.
שימי חולצת חג לבנה ואל תניקי את הילדים.
תני להם לצרוח לאבא שבשמים לפתח את הריאות.
עפרה, אף פעם לא היה לך סיכוי.
רצית להיות אחרת אבל הפכת לאמא שלך אפילו שלא הצלחת
להפוך לאמא מרחם.
See you
עפרה