משהו שממש לא רציתי לגלות לגבי עצמי - חששתי. חששתי מאוד. כי לברוח אפשר מהכל - חוץ מעצמנו ולא היה לי ברור מה לעשות עם הגילוי העצמי.
אז בכיתי הרבה והחלטתי שהכי בטוח בשבילי להשאר בבית. לא לצאת לא להחשף. רק בשביל להבין שגם בבית אני אסון מהלך. אז בכיתי עוד. והלכתי לעוד פגישות. עד שעם הזמן הכל התמתן. גם הקומפולסיביות.
פעם הייתי שולחת תמונות עירום. לכולם. הייתי מעלה אותן כאן קבל עם ועדה. לא יכולתי שלא. ונראה לי שעברה שנה ואני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה ששלחתי תמונת עירום.
פעם, כל מי שהייתי מדברת איתו (בכל מקום) ידע איך נראה הכוס שלי איך נראים השדיים.
היום, בעזרת השם מספיק לי שוקולד ואורגזמה ואם אני ממש ממש חרמנית אז אני מציפה את הסטורי שלי בזימה עדינה.
מה נהיה ממני.
בלי סיגריות.
בלי רפש.
בלי אבוש המניאק.
בלי זין.
רק אני שוקולד ואצבעות רטובות מרוחות על הנייד ועל הפנים.
איזה קטע.
התבגרתי.
התגברתי.
ביוץ שלום - אנחנו כבר חברים?