את המוזיקה.
תזמון הוא הכל בחיים
בוקר. עצרתי בקפה וכשחזרתי לרכב ראיתי מהחלון דוברמן. התלהבתי שהאוזניים שלו לא היו חתוכות ובין היתר זרקתי לילדים שפעם היה לי חבר ולחבר היה כלב דוברמן.
אה, אמא. היה לך חבר שהוא לא אבא?
כן מתוקים.
אה כמה חברים היו לך לפני אבא?
כמה. היו לאמא כמה חברים לפני אבא.
אבל אבא הכי טוב, נכון אמא?
כן. כמובן מתוקים. עם אבא התחתנתי.
כן. וגם אף פעם לא נפרדתם.
אני ואבא נפרדנו.
כן אבל אתם עדיין נחמדים אחד לשני.
נכון. אנחנו נחמדים ואנחנו אוהבים. וחוץ מזה אי אפשר באמת להפרד כשיש ילדים. אז אנחנו תקועים ביחד לנצח.
ואי אפשר באמת להפרד ממשפחה.
נכון אמא.
שתיקה מביכה
בוקר. דוברמן.
תשעת אלפים שעות מאוחר יותר -
אני קוראת מילים והמילה כלב מוזכרת.
אנחנו בעליית הגג והדוברמן לא מפסיק לנבוח.
הוא צורח עליו שיפסיק. הוא לא מפסיק.
הוא יוצא החוצה, פותח את השער ומפוצץ אותו מכות
עד שהוא מפסיק לנבוח וליילל.
אני תוהה בלב אם זה נכון מה שאומרים על כלבי תקיפה, שיש להם פסיכיקה לא יציבה ושלפעמים הם מתהפכים על הבעלים שלהם ואוכלים להם את הפנים ברגע של זעם בלתי מוסבר.
בלתי מוסבר?
הוא חוזר לחדר ומתיישב לידי. הטלוויזיה דולקת.
אני שואלת אותו - גם לילדים שלנו תרביץ?
הוא עונה לי - אני לא יודע.
אני לא מגיבה. שמונה עשרה שנים.
היום בלילה שמעתי את היללות של הדוברמן.
הוא לא אכל לו את הפנים בסוף.
גם החיים לא.
אני ברחתי ממנו פיזית.
אבל כמו הדוברמן לא ידעתי בכלל שלאכול למישהו את הפנים זאת אופציה בכלל.
איפה מפעילים את מנגנון ההגנה הזה?
וברקע
די זונות.
אל תגיבו.