התנשאתי מעל אנשים שהלכו על קצות האצבעות ליד ההורים. הסתירו מהם דברים, ״התחשבו ברגשות שלהם״.
כי התביישו, כי לא רצו לפגוע.
לא הבנתי את הפורמט הזה.
בעיקר בגלל שאת החיים שלי אני חיה בהתרסה.
לא מעניין אותי מה יש להם לומר, ואם יש להם לומר - הם יודעים שזה נשאר בגדר המלצה בלבד. הם למדו להשאר בנתיב שלהם. לרוב. וכחוצי גבולות סדרתיים, כשהם איכשהו מתגלגלים לנתיב שלי, ״בטעות״ - כל הכעס שלא הוצאתי בילדות - הופך לנשורת.
אמא , שמעולם לא התעניינה בי או בתחביבים שלי החליטה שבא לה עלי פתאום.
חייגה אלי באמצע היום- ״תגידי לי, מה זה השיר הזה שפרסמת? תסבירי לי אותו. יש שם את המילה אמא.
מה? איזה שיר? על מה את מדברת?
אה. לא. לא. זה לא השיר שלי. סתם פרסמתי משהו שמישהו אחר כתב.
אה. בסדר.
להתראות.
להתראות.
וככה חברים, מגלים שגם את רק תולעת קטנה ועלובה שמפחדת לספר לאמא שלה איך היא באמת מרגישה.
מה תעשי עם המידע הזה בכל מקרה?