רק עכשיו אני שמה לב כמה התפיסה שלי השתנתה בנוגע לגברים ומערכות יחסים.
ההפסקה היזומה הזו בהחלט עשתה ועדיין עושה לי טוב.
השינוי בא מעצמו ללא כפיה או אפילו רצון.
אני מאוד ויזואלית וכל פעם כשהייתי ״רואה״ את עצמי עם גבר הייתי ״רואה״ גבר שבעיני היה לי ״מזל״ להיות איתו.
הייתי בוחרת גברים כאלה far out of reach פנימית לעצמי וכל העניין היה לראות אם אוכל להשיג אותם.
הייתי משיגה ואז העניין היה לשמר אותם. את היהלומים האלה. כי הם כל כך מדהימים ואני - ביוב הביובים.
בכלל, כל הקטע הזה להדביק את עצמי למשהו ״טוב״ וחזק ומדהים בשביל שקצת מזה ידבק בי, זה משהו שלמדתי מהבית.
את צריכה למצא מישהו שיטפל בך, שיקח עליך חסות ואחריות שיוביל אותך. ובתמורה - את תעשי הכל בשביל לשמר אותו בהודיה אין סופית. בביטול עצמי.
לא אשקר, ככה היה.
בשנה האחרונה, גלגלי השיניים עובדים שעות נוספות.
כן, להמנע היה הכרחי בגלל שהמרחק שהצלחתי לתפוס מהדינמיקה הזו נתן לי הזדמנות להבין אותה לעומק.
הוויז׳ואל הפנימי היום, אמנם לא השתנה במאה אחוז אבל יש תזוזה. אני פתאום רואה את עצמי בתור הפרס שרוצים והפרס שצריך לשמר. לעשות עבודה. בשבילי. What
ויש בי כעס כזה שאומר - אני ממש לא אשתו של א׳ ב׳ או ג׳ היפה המצליח המהמם.
אני זו שרוצים ומקווים להיות לצידי. אני זו שהצד השני יהיה בעלה של.
אני לא יודעת למה השתמשתי באנלוגיות נישואים.
אולי כי באיזשהו מקום זה היה חלום חיי. אז הייתי. עשיתי. ומקרוב, זה היה כל מה שלא במקום כל מה שכן.
בכל מקרה, אני עדיין מרגישה ביוב אבל עכשיו אני מרגישה שאני מלכת הביוב לפחות.
אני עושה מיונים - לא אתם.
רות. עבור.
