כל כמה זמן נגמר לי. אבל ממש.
אני מותשת. אין לי אפילו דרך להתחיל לתאר את רמת התשישות.
אני גמורה, פיזית נפשית רגשית. בלי מרווחים. בלי נשימה.
וכמובן שחוץ מהשניים שצריכים אותי תמיד, פתאום (אעלק פתאום) גם חוג האנשים המאוד (מאוד מאוד) מצומצם שלי במצוקות על. אני מתגרדת בכל פעם שמבקשים ממני עזרה, בכל פעם שנשלחת הודעה בכל פעם שנכנסת שיחה.
אני? מי אני בכלל. לא קיימת בשביל עצמי.
איפה בדיוק אני אמורה להכניס אותי?
תחסכו ממני - אם את לא בסדר אז אף אחד מסביב לא יהיה בסדר בלה בלה בלה. קלישאות זה נחמד, בואו תחיו את החיים שלי רגע ואז גם אני אגיד לכם - תעשו מדיטציה תמצאו זמן לעצמכם. עצות בע״מ.
ללא הפוגה.
מחורבן לי. במאוד.
נמאס לי. במאוד.
בלתי אפשרי לי. במאוד.
אין בי אפילו צרחה פנימית יותר.
זה בגלל שהר הגעש הזה הולך פשוט לקרוס לתוך עצמו יום אחד.
איזו מחשבה מלבבת.
Not.
מה שמחזיק אותי בימים אלה זה ג׳סטין. ג׳סטין ביבר וישו.
איזו ברית. זכינו להיות עדים. אמן.