לרדת אל עצמי.
יומיים לפני מחזור שלושה חודשים אחרי קורונה ואיזכור אחד בספר שאמור לרגש אותי אבל לא בטוח.
הגוף לא מצליח להרגע. אפילו לא לשניה. אפילו לא בשינה.
אני מאביסה. מתקרבת. מתרחקת. ובעיקר לא מבינה שום דבר.
עשיתי הכל. או כמו שטוני רובינס אומר - באמת עשית הכל?
אני לא מעריצה. אבל יודעת שכשאני עושה את הכל - כל מה שאני רוצה - שלי. בלי יוצא מהכלל.
לא נוח לי בגוף של עצמי.
לא נוח לי כל הזמן.
השיער נושר. הרופא במיון מזכיר מחלה מפחידה שאני כבר שנים מפחדת לקבל.
טבעונות, מקלחות קרות, בלי סקס, בלי סיגריות, בלי שיער באיזה מוסד מקבעים את מי שמיצה את ההורות?
קצת כמו הסקס, מחכים לזה כל כך ואז זה קורה. מה? זה כך מה שיש?
התחלתי לנשום בקול כשאני במצוקה.
אני שונאת אותו.
אני שונאת את כולם.
אני לא מצליחה שום דבר.
עושה את הכל בדרכי.
אבל כל כך מיואשת כבר.
כי אין תכלית. אין תוכנית. אין שום דבר.
ואם היו שואלים אותי על מה אני מצטערת אז על כלום.
אבל אני אומללה.
ושום מדיטציה ושום אלוהים ושום שיטה לא עובדים.
אני מדפדפת מפרידה עמודים תשע מאות חמישים תשע מאות שמונים ושתיים תשע מאות תשעים ושש. זהו. נגמר. ככה. באמצע. אפילו לא הגיע לאלף.
