את בורקס הכרתי בדרך לא דרך כשהייתי בת עשרים ושתיים?
מתופף בחסד, נשוי עם ילדים שבהחלט קיבל את זיוני חייו בחסות ילדה אובדנית.
בורקס היה שקרן סדרתי, מהפנטזיונרים ששונאים את החיים שלהם וממציאים יקום מקביל בראש ועוברים לגור שם כל כמה זמן.
הוא כל הזמן היה משקר. לגבי הכל. לא היה אכפת לי, לא באמת. הייתי בסרט קשוח משל עצמי והיה לי טוב ונעים שיש לי מישהו להתכרבל איתו בשעת צרה.
לצערי הרב מאוד, אשתו ההרה של בורקס גילתה עלינו.
לצערי, בגלל שזה היה ברוטלי בשבילה. אני שמחתי להמשיך
בחיי בלי בורקס שגם ככה סיים את תפקידו בעולמי.
מאז הם נפרדו, חזרו, כמעט התגרשו - חזרו, והם חיים בעצב וסבל עד עצם היום הזה.
מדי פעם בורקס כותב לי בפיסבוק ומתייפח שלא אוהבים אותו שלא מתיחסים אליו שהוא לא כלום בבית והיא הורסת לו את החיים. מדי פעם הוא מגיח ויוצא בהצהרות שזהו שהוא עוזב שהוא לעולם לא יחזור. מעביר עליה מכבש של היא רעה היא לא נעימה היא לא נחמדה היא לא רוצה לשכב איתי היא היא היא.
מוסר השכל -
גם כשאני התגרשתי- האשמתי את הגרוש שלי בהכל.
ללא יוצא מהכלל. אני הייתי בסדר - והוא - ממש ממש לא.
אפקט הבורקס.
לקח לי כמה שנים להתאפס על עצמי ולראות את הצד שלי בעניין. ואחרי שסיימתי להאשים אותו לקחתי אחריות על עצמי.
מי שמכיר את הסיפור אמר - את הקורבן.
מי שמכיר את התסריט - יודע שלא מאשימים את הקורבן.
מי שלא חי בסרט יודע - שגם ״קורבנות״ (ובעיקר) צריכים
לקחת אחריות על עצמם. אמרתי אחריות. לא האשמה מגמתית.
לחוות את החיים בהאשמה תמידית זה כל כך 2015.
זה פאסה זה לא מעניין וזה כל כך תוקע.
בקיצור - הלכתי לישון עם האוייב.
הוא שונא אותי כל כך.
איזה כייף להיות כותל החרא של מישהו🤓
