אני יודעת שאנחנו לא חיים בעולם אוטופי שבו הכל טוב יפה וטהור. בכל זאת שלושים ושבע שנים השאירו בין היתר טעם מר בפה ובגוף. ועדיין, בהתקלות עם מה שנתפס כמו התנהגות מזיקה ומאוד רחוקה מהנורמה מאדם שהחשבת קרוב - נזעק גם השער שטרם פיתח שורש. זעזוע עמוק.
יכול מאוד להיות שאין כאן דבר מעבר לאי הבנה. יכול להיות.
אבל האפשרות, שלא מדובר כאן באי הבנה. אפילו קצת, מעוררת בי סלידה דחיה ותוקפנות כלפי המדובר.
אולי זו המודעות ההיפר אקטיבית שלי לדברים האלה.
אולי.
ואולי, בכלל לא.
איך נפלו גיבורים.
האמת, שיותר מגעיל לי מעצמי בהקשר.
ואני לא שומרת הסף של המוסר. בשום פנים ואופן לא.
אבל אפילו בסדר חברתי אנרכיסטי יש סלידה מהתנהגויות מסויימות. וגם שם, בבמיוחד שם - משפטי שדה לנאשמים בעבירות המיוחסות הן עניין של מה בכך. אין שאלה. יש דברים שלא עוברים עליהם לסדר היום.
אלוהים.
כשזה קרוב לבית - זה מפחיד.
תשמרו על הילדים שלכם.